משרד האורגיה והמים: המיזבלה מפציצה עם פישול קולוסאלי של משרד האנרגיה והמים.
הבלוגר שמכסח את כלכליסט: אחד, יהודה בלו, עושה צרות צרורות לאורן הוברמן מכלכליסט. תענוג לראות איך הוא שוחט את הטיעונים שהופיעו בכתבה הנקראת ביותר של כלכליסט אי פעם, על לא פחות מפטריות. אגב, משעשע לא פחות לקרוא את התגובה של הוברמן לשחיטה, ואת סדרות הטוקבקים המחמיאים בטירוף לאורן הוברמן, אישיותו, ידענותו ועליונותו הברורה על כל בן אנוש באשר הוא.
משום מה, אחרי הפוסט של התגובות, שעסק בשאלה הנצחית- כיצד להכניס תגובות לתקשורת, היתה לי תחושה שמשהו התפספס. אמנם היו הרבה עצות מועילות, אבל אחת נותרה סתומה במיוחד: איך לעזאזל חוזים את העתיד? קוביות? קלפים? כדור בדולח? ובכן, יש לי תשובה. חוזים את העתיד באמצעות תגובון.
אני שונא תגובות. להגיב בשם לקוח, זה כמו לעמוד בקהל של משחק כדורגל עם שלט: זה כבד, מסורבל, והעיקר, זה פשוט עניין של מזל אם נכנסת לפריים או לא. אצלי, תמיד עדיפה יוזמת יחסי ציבור שנונה- שם אפשר לשלוט בתזמון, בצורה, באופן, וגם אם זה יוצא קטן, הלקוח תמיד המלך של כלי התקשורת, ומי שקופץ מאחורה, נו, שיקפוץ.
אבל מה לעשות, לפעמים זה פשוט לא הולך. לא מיד יש יוזמות מבריקות ומעוררות השראה, ולעיתים, אתם עלולים ממש להיזדקק לתקשורת מהסוג הזה. אז איך עושים את זה? הנה כמה טיפים שיוכלו לעזור:
להיות מהירים כמו יוסיין בולט על סמים: הדבר הכי חשוב בתגובה, שאתם גם רוצים להכניס, הוא מהירות הוצאת ההודעה. שנייה אחרי האירוע, לא יותר, ההודעה שלכם צריכה לעוף החוצה. בתגובות, מהירות הוצאת ההודעה היא הכל. אם התרחש אירוע ועברה יותר מחצי שעה, עיזבו. אין סיבה להתקשקש על ניסוחים, בכל מקרה מי שיקרא את זה יהיה רק הג'ימייל שלכם.
להכין רשימות תפוצה לפנים: אם אתם רוצים להיות מהירים בתגובות, חובה קדושה היא לתחזק רשימת תפוצה מעוררת קנאה- כל הודעה צריכה לכלול את כתבי התחום ואת ריכוזי המערכות, כדי שברגע שההודעה מנתקת מגע מכם, אין צורך ללכת לדוג את האימייל של הכתב ההוא של וואינט שהרגע התחלף. זו לא מהירות.
לבנות גרופים בסלולר: בין אם אתם בעליו הגאים של אייפון משוכלל, או טפש-פון נוקיה מהזן הישן, בכל הסלולרים שיוצרו אחרי 2006 יש אפשרות ליצירת קבוצות סמס. תכניסו את הכותרת של התגובה, תרשמו "הודעה מלאה במייל" ותעיפו. הראשון שיגיע לכתב ינצח.
לחזות את העתיד: תגובה טובה, היא כזו שנכתבה לפני האירוע. אין כאן שום בעיה, זה רק תרגיל מחשבתי קטן: נאמר ומדובר בהחלטת בג"ץ שיכולה ללכת לשני כיוונים: עתירה מתקבלת, או לא. מכינים עם הלקוח שתי הודעות, האחת במקרה כזה והשנייה במקרה האחר, ונוצרים אותן. עם זאת, אני נוהג תמיד לעשות טאצ' בייס קטן עם הלקוח, אפילו אם יש הודעה נצורה, כדי למנוע פאלטות קולוסאליות.
ללחוץ ללחוץ ללחוץ: תגובה לתקשורת היא כמו ירי טרור: אין זמן להיכנס בין כוונות, חייבים לשחרר כדור. אז אם מתחילים להתקשקש אתכם אם להשתמש במילה "קטסטרופה", "אסון" או "מחדל זועק לשמיים", תגידו להם שהמילה היחידה שאפשר להכניס היא "חלאס" כי אין זמן לקישקושים האלה. אגב, אם הלקוח מעדיף משהו, פשוט כדאי לוותר, לטובת המהירות.
לקלל בשקט ולקוות שלא תצטרכו להמשיך ככה: כי להוציא תגובות על נושא שלא שלכם זה מלחיץ, לא רציני ובעיקר, לא אפקטיבי.
גם אתם מאבדים את הידיים והרגליים בדרך לכנסת? אז הנה, תנו לנו לעזור. בהמשך הפוסט תוכלו למצוא קישור לספר הטלפונים הגדול של יחסי ציבור ואסטרטגיה. יש שם כמעט את כל הטלפונים שאתם מחפשים, אבל כדי לא לפגוע בפרטיות של מי שמוצג כאן, תצטרכו להגיש בקשה כדי להחשף לקובץ, ותקבלו סיסמה. עם הסיסמה תוכלו להיכנס לפוסט, וסיימנו. אז קדימה:
במדיה חברתית, הגולשים מאמינים שיש בין האישיות לבינם חוזה בלתי כתוב. מצד אחד, הפוליטיקאי או החברה המסחרית קוראים להם לעמוד שלהם, שם הם שמים את המסרים שלהם. בתמורה להגעה שלהם לעמוד, הגולשים רוצים להביע דעה, לשאול שאלות וגם לקבל תשובות, ויש להם אפס סבלנות להתעלמות או ניפנוף, לא משנה מה הסגנון שלהם. אז איך מתמודדים עם זה? איך נותנים תשובה אישית לכל אחד מאלפי הפונים, לשאלות קשות, לאמירות מקוממות, ולפעמים גם להטרדות של ממש, כל זאת במגבלות העובדה שאין יותר מידי אנשים שיושבים יום- יום שעה שעה על הפייסבוק?
לכתוב את החוזה הבלתי כתוב: בפייסבוק חשוב להצהיר מראש מה קורה בדף: מי עונה, על מה, את מה מוחקים ולמה מתייחסים. הסיפור בפייסבוק הוא שהתנהלות שרירותית נתפסת מייד ככוחניות, והגולשים מגיבים אליה מאוד בחריפות. עם זאת, אם מצהירים מראש על כללי משחק פשוטים וקובעים מראש שמוחקים קללות, אמירות פוגעניות וספאם, גם אם לאדם ספציפי יש טענות, שאר הגולשים לא יצטרפו אליו ולא יפציצו את הדף בתגובות זועמות.
אם יש לך מה להסתיר, אל תיכנס לסושיאל: הנקודה השנייה היא הבעייתית יותר. מה עושים עם השאלות הקשות שעומדות על העמוד? מה קורה אם מישהו לא מקלל, אבל מעמיד אותנו בפני עובדות כואבות? קודם כל, הפייסבוק מקדש שקיפות. אם יש לחברה או פוליטיקאי עמדות להסתיר, שלא יכנס לפייסבוק.
שקיפות זו לא קללה: מצד שני, פוליטיקאים נבחרים על סמך העמדות שלהם במגוון נושאים. אם כך, דווקא החשיפה הזו עשויה לחדד עמדות ולאפשר לפוליטיקאי לענות לשאלות הקשות שהוא נשאל ואפילו לגייס תמיכה. במערכת הבחירות האחרונה למשל, הבוס שלי, מיכאל איתן הגביל את התרומות אליו לפריימריס לסף של 500 ₪ לתרומה, ופנה לציבור בבקשה לתת כתף. מהר מאוד הוא קיבל שאלה מגולש: "אם אתה מבקש מאיתנו כסף, אולי תספר גם מה אתה עושה איתו?". במקום להתעלם או למחוק מיקי העלה מאותו הרגע את כלל ההוצאות באופן קפדני לאתר, וכל מי שתרם יכול היה לראות עבור מה משמש הכסף. בצורה הזו הוא לקח שאלה קשה ששאל אדם אחד והפך אותה לתשובה טובה לכולם. אגב, לא עבדתי אצלו אז. את זה למדתי ממנו.
בעצם, הסיפור כאן קצת יותר רחב. המדיה החברתית מקדשת שקיפות, אבל היא גם מחייבת פתיחות. שפוליטיקאי נכנס לפייסבוק או לטוויטר הוא חייב לא רק להשמיע, אלא גם להקשיב, לתת תשובות וגם לקבל עצות או הצעות. ומכיוון שהיום אי אפשר בלי המדיה החברתית, אולי דווקא הפייסבוק והטוויטר יקחו אותנו לעידן פוליטי טוב יותר, שיתופי יותר, ומנוכר פחות.
בשבועות האחרונים אני מנסה לעזור לכמה חברים להתברג בחזרה לתחום, משימה שכנראה לא הופכת להיות קלה יותר, הולכת ומצטיירת לי תמונה עגומה במיוחד: מתברר שבתחום, בייחוד במשרות הנחשקות, אין מה להגיש קורות חיים למודעות פומביות. עושה רושם שכולם (ואני לא מדבר על משרות ציבוריות שחייבות במכרז), סוגרים עובדים די מהר, ורק אז השמועה עושה לה כנפיים ומתפרסמת. אני אישית מעריך שמדובר בחוסר בגרות של התחום, והרבה אנשי מקצוע טובים נשארים ככה בחוץ. מה שכן, הנה עצה קטנה שיכולה לסייע: תתפקדו, תתנדבו, ותאמצו חברים מהתחום. זו השיטה היחידה להיכנס. מה שאתם קוראים בעיתון כבר מת.
את הבוקר התחלתי בבית קברות בנתניה. סבא שלי מונח שם, קבר אחד לפני סבתא. היה גשם וקראנו קדיש מהאייפון. אחר כך עצרתי לקפה וקראתי ידיעות. נח קליגר כתב על יום השואה בינלאומי וסיפר על מחנות השמדה נשכחים. מאחד מהם, בלז'ץ, ניצלו רק שניים. "שטויות" חשבתי לעצמי, "הרי סבתא שלי, זו שביקרתי לפני כמה דקות, יצאה משם יחד עם ברכה, דודה שלי". אני מהתחום, אז הרמתי טלפון לקליגר, שחשב בדיוק את אותו הדבר שאני חשבתי, רק הפוך. "שטויות", הוא פסק ללא היסוס. "מהמקום הזה יצאו רק גופות, ואחד מאלה שיצאו חי, עשה את זה עם כדור בראש ומת מייד אחר כך". ביקשתי רשות לבדוק ולחזור אליו. נח הסכים. נראה מה יהיה.
בשבילנו, המציאות הזו של הדרת נשים לא התחילה אתמול. היא התחילה כשאורי הלכה לסופר בתלפיות, לא איזה שכונה חרדית או משהו, ואיזה חרדי ירק. עליה. אורי לא סיפרה לי. היא ידעה שאתעצבן. היא גם לא סיפרה בפעם השניה שביזו אותה בצעקות ויריקות. רק חודשים אחר כך, בשיחת אגב. סתם, כאילו זה היה על השולחן מעולם. ומה הייתי צריך לחשוב? הרי הייתי איתה באוטו ביום ההוא במאה שערים, שהג'י פי אס כיוון אותנו למרכז השכונה, ביום קיץ חם. מה, לא ביקשתי ממנה להתכסות? שלא ירביצו לנו? שלא יפרקו לנו את האוטו?
בספטמבר נכנענו. ארזנו את החפצים למשאית קטנה ונסענו מערבה, למודיעין. אורי דווקא אהבה את ירושלים. יש בה נשמה, היא אמרה. זה כאילו שלכל רחוב יש משהו, לא סתם ריק, בלי עבר, ובטח בלי עתיד. בספטמבר השלכנו את ירושלים מעבר לכתף. כמו קצת מלח שזורים למזל טוב. השלכנו, כדי לא לראות אותה יותר. לא את החילונים המתמעטים, לא את החרדים האלימים, ולא את הנשים, ההולכות וקטנות, הולכות ומתכסות.
מזל שהתעוררתם. מזל שהבנתם שזה בא אלינו, ובגדול. מזל שקלטתם, מהבועות הקטנות, מהרחובות המטופחים, שהסכנה הקנאית הזו מרחפת מעל הראש של כולנו. היא סוגרת עלינו מכל מקום- מהמדסניקיות שמאמנות רק בנות, מהנשים שרוקדות מאחורי וילון, ומושלכות לקצה האחורי של האוטובוס, ומאלה, שהם כל כך רגישים, שכל היום צריך ללכת על בהונות, רק כדי לא לפגוע בציפור נפשם.
מזל שנזכרתם, כי אנחנו כמעט שכחנו. כמעט שכחנו איך נראית נורמליות, איך נראה כבוד לנשים, איך נראית פמיניסטית. מזל שנזכרתם, כי כמעט שכחתם. כמעט שכחתם את בית שמש, כמעט שכחתם את בני ברק, כמעט שכחתם את ירושלים. מזל שנזכרתם, כי מי יודע, אולי גם עכשיו, אחרי שהתחלתם כבר לזוז, תצטרכו עדיין להשתמש ביד ימין.
לפני יומיים יצא לי לשבת במשרד עם חבר ולצפות בו בתדהמה כאשר הוא משוחח בטלפון עם לקוח, שמבין דבר אחד או שניים בתקשורת ואומר לו משהו בסגנון: "כן, אז סגרתי לך סינק בגל"צ, הם יבואו להקליט אותך עוד שעתיים". טוב, אז הבחור לא סתום, והוא מקצוען רציני, אבל לכולנו מתפלקות פלטות מידי פעם. אם כך, ובעיקר אם לא הבנתם מה הוא אמר שלא היה בסדר, מערכת הבלוג מתגייסת לסייע:
מה זה סינק?
סינק בא מהמילים lip- sync מושג שמתייחס לסנכרון בין תנועות השפתיים לקול בטלוויזיה. מכירים את זה שמורידים סרט צרוב והקול רודף אחרי השפתיים? מכירים את זה שאי אפשר לצפות בזה? זו הכוונה. אז זהו: כאשר צוות טלוויזיה בא לצלם את הלקוח, זה סינק- כי יש גם קול וגם תמונה.
מה זה אינסרט?
אינסרט, ברדיו, הוא קטע מוקלט שמוכנס לתוך כתבה. כלומר, שהגלצניק בא להקליט אותך עם הטייפ, זה אינסרט. זה לא יהיה סינק, כי אין עם מה לסנכרן את הקול הענוג שהוקלט על הטייפ. הבנתם?
