בשבועות האחרונים אני מנסה לעזור לכמה חברים להתברג בחזרה לתחום, משימה שכנראה לא הופכת להיות קלה יותר, הולכת ומצטיירת לי תמונה עגומה במיוחד: מתברר שבתחום, בייחוד במשרות הנחשקות, אין מה להגיש קורות חיים למודעות פומביות. עושה רושם שכולם (ואני לא מדבר על משרות ציבוריות שחייבות במכרז), סוגרים עובדים די מהר, ורק אז השמועה עושה לה כנפיים ומתפרסמת. אני אישית מעריך שמדובר בחוסר בגרות של התחום, והרבה אנשי מקצוע טובים נשארים ככה בחוץ. מה שכן, הנה עצה קטנה שיכולה לסייע: תתפקדו, תתנדבו, ותאמצו חברים מהתחום. זו השיטה היחידה להיכנס. מה שאתם קוראים בעיתון כבר מת.
את הבוקר התחלתי בבית קברות בנתניה. סבא שלי מונח שם, קבר אחד לפני סבתא. היה גשם וקראנו קדיש מהאייפון. אחר כך עצרתי לקפה וקראתי ידיעות. נח קליגר כתב על יום השואה בינלאומי וסיפר על מחנות השמדה נשכחים. מאחד מהם, בלז'ץ, ניצלו רק שניים. "שטויות" חשבתי לעצמי, "הרי סבתא שלי, זו שביקרתי לפני כמה דקות, יצאה משם יחד עם ברכה, דודה שלי". אני מהתחום, אז הרמתי טלפון לקליגר, שחשב בדיוק את אותו הדבר שאני חשבתי, רק הפוך. "שטויות", הוא פסק ללא היסוס. "מהמקום הזה יצאו רק גופות, ואחד מאלה שיצאו חי, עשה את זה עם כדור בראש ומת מייד אחר כך". ביקשתי רשות לבדוק ולחזור אליו. נח הסכים. נראה מה יהיה.
בשבילנו, המציאות הזו של הדרת נשים לא התחילה אתמול. היא התחילה כשאורי הלכה לסופר בתלפיות, לא איזה שכונה חרדית או משהו, ואיזה חרדי ירק. עליה. אורי לא סיפרה לי. היא ידעה שאתעצבן. היא גם לא סיפרה בפעם השניה שביזו אותה בצעקות ויריקות. רק חודשים אחר כך, בשיחת אגב. סתם, כאילו זה היה על השולחן מעולם. ומה הייתי צריך לחשוב? הרי הייתי איתה באוטו ביום ההוא במאה שערים, שהג'י פי אס כיוון אותנו למרכז השכונה, ביום קיץ חם. מה, לא ביקשתי ממנה להתכסות? שלא ירביצו לנו? שלא יפרקו לנו את האוטו?
בספטמבר נכנענו. ארזנו את החפצים למשאית קטנה ונסענו מערבה, למודיעין. אורי דווקא אהבה את ירושלים. יש בה נשמה, היא אמרה. זה כאילו שלכל רחוב יש משהו, לא סתם ריק, בלי עבר, ובטח בלי עתיד. בספטמבר השלכנו את ירושלים מעבר לכתף. כמו קצת מלח שזורים למזל טוב. השלכנו, כדי לא לראות אותה יותר. לא את החילונים המתמעטים, לא את החרדים האלימים, ולא את הנשים, ההולכות וקטנות, הולכות ומתכסות.
מזל שהתעוררתם. מזל שהבנתם שזה בא אלינו, ובגדול. מזל שקלטתם, מהבועות הקטנות, מהרחובות המטופחים, שהסכנה הקנאית הזו מרחפת מעל הראש של כולנו. היא סוגרת עלינו מכל מקום- מהמדסניקיות שמאמנות רק בנות, מהנשים שרוקדות מאחורי וילון, ומושלכות לקצה האחורי של האוטובוס, ומאלה, שהם כל כך רגישים, שכל היום צריך ללכת על בהונות, רק כדי לא לפגוע בציפור נפשם.
מזל שנזכרתם, כי אנחנו כמעט שכחנו. כמעט שכחנו איך נראית נורמליות, איך נראה כבוד לנשים, איך נראית פמיניסטית. מזל שנזכרתם, כי כמעט שכחתם. כמעט שכחתם את בית שמש, כמעט שכחתם את בני ברק, כמעט שכחתם את ירושלים. מזל שנזכרתם, כי מי יודע, אולי גם עכשיו, אחרי שהתחלתם כבר לזוז, תצטרכו עדיין להשתמש ביד ימין.
לפני יומיים יצא לי לשבת במשרד עם חבר ולצפות בו בתדהמה כאשר הוא משוחח בטלפון עם לקוח, שמבין דבר אחד או שניים בתקשורת ואומר לו משהו בסגנון: "כן, אז סגרתי לך סינק בגל"צ, הם יבואו להקליט אותך עוד שעתיים". טוב, אז הבחור לא סתום, והוא מקצוען רציני, אבל לכולנו מתפלקות פלטות מידי פעם. אם כך, ובעיקר אם לא הבנתם מה הוא אמר שלא היה בסדר, מערכת הבלוג מתגייסת לסייע:
מה זה סינק?
סינק בא מהמילים lip- sync מושג שמתייחס לסנכרון בין תנועות השפתיים לקול בטלוויזיה. מכירים את זה שמורידים סרט צרוב והקול רודף אחרי השפתיים? מכירים את זה שאי אפשר לצפות בזה? זו הכוונה. אז זהו: כאשר צוות טלוויזיה בא לצלם את הלקוח, זה סינק- כי יש גם קול וגם תמונה.
מה זה אינסרט?
אינסרט, ברדיו, הוא קטע מוקלט שמוכנס לתוך כתבה. כלומר, שהגלצניק בא להקליט אותך עם הטייפ, זה אינסרט. זה לא יהיה סינק, כי אין עם מה לסנכרן את הקול הענוג שהוקלט על הטייפ. הבנתם?
מאת ניר הירשמן | נושאים ניו מדיה | בתאריך 11-12-2011
0
אני חייב להוריד את הכובע. טוב, אין לי כובע, ואולי טוב יותר שהיה לי, כי שיער כבר כמעט ואין לי, אבל לו היה לי, הייתי מוריד. בטוח. כי צריך ביצים אמיתיות להסתכל אחורה, לראות משהו שהשקעת בו המון, שנתת כל כך הרבה בשבילו, שבסך הכל הוא טוב, עם כוונות מצוינות, ולסגור אותו בלי היסוס כשהוא מתחיל להסב לך נזק. בלי להתבלבל, בלי להסתכל אחורה. לסגור וגמרנו. אני לא יודע מי בבנק לאומי החליט שנמאס, והגיע הזמן לסגור את מיזם "שתי מיליון סיבות טובות", אבל הוא (או סביר להניח היא, או היא), צדקו.
קיבה רגישה? אולי מעי רגיז
מיזם שתי מיליון סיבות טובות נולד בשנה שעברה. הרעיון היה פשוט: תחרות לייקים בפייסבוק שתחלק מיליון ש"ח בין עמותות על פי הצבעת הגולשים. הרעיון עבד כל כך טוב, שהשנה החליטו להכפיל את הסכום. הבעיה החלה כאשר "אם תרצו" נכנסו לתחרות, שלום עכשיו איימו בחרם והופ, לפני שהצליחו לומר "מארק צוקרברג" בלאומי, כבר קמה קבוצה בפייסבוק תחת הכותרת "2 מיליון סיבות לעזוב את לאומי", הרשת געשה ואפילו יוסי שריד כתב שהיה סוגר את החשבון בלאומי, לו רק היה לו אחד כזה.
אז תריבו לבד
לאסונו, מצא את עצמו לאומי במצב נטול מנצחים: אם הוא יוריד את "אם תרצו" מהתחרות, מסיבה כלשהי, ציבור הלקוחות הימני יראה זאת כאקט פוליטי, כוחני וכניעה ללחץ תקשורתי ומסעות הפחדה, אותם הדברים שיחשבו האקטיביסטים השמאליים מבין לקוחות הבנק אם "אם תרצו" תישאר שם. נומך הויכוח, וחוסר יכולת ההתעלות של מי מהצדדים, הביא את בנק לאומי לנקוט בפתרון ההגיוני היחיד, פתרון שכאילו נלקח מעולם החינוך לגיל הרך: אין מספיק בינבות לכולם, אז אם אתם לא מפסיקים לריב, ננעל את אותן במחסן. כואב, מעצבן, אבל לפחות תפסיקו ללכת מכות.
זו היתה מערכת בחירות קטסטרופלית. גורדון בראון, האיש שקיבל את הממלכה המאוחדת במצב פחות או יותר סביר מטוני בלייר, הצליח בשנה אחת לרסק אותה. אבל היה לו עוד סיכוי, עד שהדובר שכח לומר לו: "אדוני ראש הממשלה, מקליטים אותך". טוב, הוא לא אמר, ובראון, בצ'ארם אופייני, התחיל לקלל את הגברת שהרגע שוחחה איתו:
אז מתברר שכששמים לך מיקרופון אלחוטי על דש הבגד, הוא נשאר אלחוטי. ושמצלמים אותך, זה נשאר מצולם. גם אם זה ממש לא מתאים. אבל אצלינו אין סיכוי שזה יקרה. הרי כאן, כאן כולם מקצוענים, לא?
משהו מהגורו: לנענע10 דרוש/ה כתב/ת טכנולוגיה וסלולר, עם הבנה מעמיקה בתחום. ניסיון קודם ואנגלית מעולה חובה. משרה מלאה בגבעתיים.
קורות חיים למייל: joinNana10@yahoo.com
ניסים דואק מחפש: ל- unik מבוקש בדחיפות מנהל תיקים מסחריים, הניחן ביכולות הפקתיות ושת"פיות. תנאים טובים למתאימים.
ועודד פריד מעדכן: למשרד ייעוץ תקשורת ויח"צ המטפל בגופים מובילים בתחום הקמעונאות, הבריאות והציבורי דרוש: תקציבאי מתחיל בעל ניסיון של כ- 6 חודשים. רעב, עצמאי אשר מעוניין ללמוד ולצמוח ורואה את עתידו בתחום זה. קורות חיים לalon@at-p.co.il
מאת ניר הירשמן | נושאים לינקים, ניו מדיה | בתאריך 03-12-2011
1
מה זה יחסי ציבור? מסתבר שלא רק לנו קשה עם המקצוע המשתנה שלנו, והאגודה האמריקנית ליחסי ציבור החליטה להגדיר מחדש את המושג, יחד עם הגולשים. כן, גם אתם יכולים להשתתף. והנה קצת הסברים על למה לנסות להגדיר מחדש יח"צ.
טרכטנברג חוזר: בשבוע שעבר יצא לי להרצות בכנס איגוד יחסי הציבור, ולספר על איך באמת משתפים את הציבור, ועל הדרך מרוויחים גם קצת יחסי ציבור טובים. אז למי שפספס, הנה המצגת:
מוצר איום: טל מנקס הוא קופירייטר. והמוצרים שלו ממש גרועים.
מאת ניר הירשמן | נושאים ניו מדיה | בתאריך 22-11-2011
0
אז ככה. אחרי תקופה ארוכה, אני מרגיש שבאמת יצא לי להיות חלק ממשהו חשוב. למי שלא יודע, כחלק מתפקידי אצל השר מיכאל איתן, עמדתי מאחורי אתר ההידברות של ועדת טרכטנברג, וכחלק מפרויקט שיתוף הציבור של השר, גייסנו צוות וביצענו עבודה שונה לחלוטין מהנהוג בעולם. רסמי. לא עשו קודם. אז כחלק ממדיניות הבלוג, להביא חשיפות בראש, תהיה כאן איזה סדרה של פוסטים שמסבירה איך, ואולי גם קצת למה. ואם צ'עמם לכם, הנה וידאו של חתולים.
בשנתיים וכמעט חצי האחרונות, אני משמש כיועץ התקשורת של השר מיכאל איתן. או כמו שהוא הגדיר את זה פעם: "הוא חשב שהוא בא להיות רק דובר, אבל מכיוון שאין משרד, הוא קיבל עוד כמה משימות…". אז איך בעצם, מהעוד כמה משימות, מצליחים להביא לטרכטנברג בשיא המחאה החברתית למעלה מ- 50 אלף מבקרים ו 186 אלף דפים נצפים לאתר ממשלתי, מושכים 3,336 הצעות ו- למעלה מ- 1,500 תגובות מהציבור ומוחקים בסך הכל 6 הצעות ו- 23 תגובות? ואיך, בשיא הביקורת והלהט, מצליחים דווקא לגזור מחמאות על פתיחות? על שקיפות? על רצון טוב?
הכל התחיל ברפורמה
הרפורמה בתכנון ובנייה הביאה איתה דבר חדש ביחסים בין הממשלה לבג"ץ. זו הפעם הראשונה שבג"ץ ביטל ישיבת ממשלה, בטענה שלא ניתן לציבור לומר את דברו, ומכאן נעשה מאמץ כן לפתוח צוהר של שיתוף ציבור. זה התחיל בקטן באתר של השר מיכאל איתן,
