איך להרוס קמפיין טוב

איזו הבלחה מקסימה מלפמ: סרטון ויראלי חזק, תסריט קולע, חרוזים, הקוליות נוטפת מכל עבר, ואפילו הריפרור לאולד ספייס לא מתאמץ. יתרה מזאת, הקמפיין רק עלה וכבר עשרות אלפי צפיות ותגובות מפרגנות מכל עבר. אבל מה, אחרי שלכדת את האמריקאי/ת היפה, הקול/ית והמלומד/ת, מופיעה הכתובת על המסך Click here, שמבקשת מהגולשים להמשיך לדף הרשמה. ואכן, לחיצה על המילים מביאה את הלוחץ ל… ובכן, לכלום.

על המסך מופיע סמליל של Pause, והסרט מפסיק ומתחיל חליפות, עד שהגולש מתייאש, והולך לחפש את העתיד שלו בקריביים, במקום בבאר שבע.

k

די ברור שבלפמ רצו להכניס לסרטון קישור של אדוורדס שמאפשר אחד משניים: או מעבר לסרטון אחר, או מעברלעמוד נחיתה. כעת, לא מדובר בהנדסת טילים. זוהי פעולה פשוטה שניתן לבצע אותה בשניים- שלושה קליקים. אז אחרי שזרקו למעלה מ- 22 אלף צפיות ויראליות וטובות לפח, נקווה שמישהו יתקן שם את המעוות ויפסיק לזרוק את הכסף של כולנו לפח.

אה, ואם זה מעניין אתכם, הנה הסרטון המלא:

 

לפייסבוק יש סרטן והוא אוכל לנו את הפרנסה

הכל התחיל מאיזה בחורצ'יק אחד בשם דרק מולר. לא. לא ממש. הכל התחיל מחמודי מוץ מוץ. חמודי, מוסלמי מטירה, שמאוד אוהב יהודים. הוא כל כך אוהב יהודים, שהוא החליט לעשות לייק על כל אחד ואחד מהפוסטים בדפי ההתחדשות היהודית שאני מנהל. כן, עמודי פייסבוק שמבקשים לקרב אותך למסורת ישראל, לאהבת העם והארץ, ולחבר בין דתיים וחילונים. בעולם מושלם הייתי מרים טלפון לחמודי, ומקשר אותו עם החברים בעיתים, או בכל אירגון גיור אחר. אבל הבעיה היא שככל שהמשכתי לעבוד ולקדם את העמודים הללו, גיליתי שלמר מוץ מוץ התווספו עשרות חברים מסוג "לב שבור", "פאדי עטאללה", ועוד רבים וטובים מבני המגזר. ומה שעוד מעניין, שכבר נכנסתי אל החברים הללו לעמוד, גיליתי שמתברר שהם אוהבים הכל. החברה האלה עשו לייק על אלפי עמודים שונים, מרשימת נץ ועד חד"ש, מגברים מפשקים באוטובוסים עד לאירגון להב"ה ולאלפי מותגים שונים ומשונים, בארץ ובחו"ל.

ואז הגיע דרק מולר.

הסרטון הזה, שצבר למעלה משתי מיליון צפיות, מסביר בשפה פשוטה את הסרטן של פייסבוק. מתברר, שאם אתה משווק רע לב, אתה יכול לקנות לייקים בפייסבוק. הם לא שווים כלום, והם רובם מזויפים, אבל זה עוזר למספרים. כעת, פייסבוק מנסה לצוד את אותם משתמשים שמאוגדים במה שמכונה "חוות לייקים" (Click farms). כעת, אם אותן חוות היו עושות לייק רק למי ששילם להם, פייסבוק היתה מזהה אותם וחוסמת אותם במקום. אז כדי לא להתגלות, הן מנדבות לייקים לכל דורש, ככה, מרצונן החופשי. ויתרה מכך, האלגוריתם של פייסבוק, בצר לו, מפנה דווקא אליהן תנועה, ואז יותר פרופילים מזוייפים שומעים עליך, ופחות משתמשים אמיתיים. אגב, חשוב להדגיש: אלה לא משתמשים ערבים. אלה לא משתמשים בכלל. אלה משתמשים מזוייפים. או בשפה שלנו: פייק.

אסון.

אז מה עושים?

הרעיון המרכזי בפתרון של הבעיה ההרסנית הזו היא להראות לפייסבוק מי הקהל שלכם, ולסנן החוצה את הקהלים הלא רלוונטיים. מהניסיון שלנו, מתברר שפייסבוק הולך לקהלי הפייק רק אחרי שניסה קהלים אחרים, איכותיים יותר. הסיפור עם הפייקים שהם עושים רק לייק, אין מהם תגובות, הם לא עושים שר. ולכן, גם האלגוריתם של הפייס מסתייג מהם, אבל בצר לו, הוא יקצור אצלם את המעורבות שהוא מבקש. אז הנה כמה טיפים כיצד מסננים את התועבה הזו ומחזירים את הסטטוס הממומן למקום הראוי לו:

  1. מיקוד אינטיליגנטי: כל קידום, חייב להתחיל עם מי שברור לכם שהוא קהל היעד שלכם. נכון. מי שעשה לייק על העמוד. תנו לו לרוץ 24 שעות על הקהל הזה בטרם תתחילו לפתוח קהלי יעד חדשים. הפעולה הזו תיתן לפייס את הכיוון הראשוני בו כדאי לו לחפש את מעורבות הגולשים. רק אחר כך רוצו אל ה- Freinds of fans ודומיהם.
  2. לסנן פייקים מהעמוד: חמודי וחבריו מזן ה"לב שבור דואב" הצהירו על אהבתם לעמוד? עיזבו את הסטטיסטיקות. הדבר הכי נכון הוא למחוק אותם מייד ולחסום אותם באמצעות כפתור ה- Ban permanently. אחרת, הרשימה המקורית שלכם תזדהם ואז, חבל על הזמן.
  3. הבונבון- רשימות דיוור: הטריק הכי יעיל בעסק הוא הקהלים הממוקדים של פייסבוק. קחו את רשימת הדיוור של העסק או האירגון אותו אתם מקדמים, וצרו ממנה קהל יעד בפייסבוק. ואז, התמקדו עליה בפרסום. ההצלחה מובטחת. אגב, על הדרך נסו את הריטרגטינג של פייסבוק. לנו אין עדיין מסקנות מבוססות על איך הוא עובד.
  4. יוצרים תוכן איכותי ורלוונטי: זה אולי הדבר הכי חשוב, והכי נכון. די לתמונות של קפה הפוך עם פרח, הרף לכם עם הסטטוסים מז'אנר ה"בוקר טוב" ו"שבת שלום". הם לא מעניינים אף אחד, זה מעצבן ואין אדם נורמלי שיעשה על זה לייק. היחידים שיתייחסו לתוכן הזה הם משתמשי פייק, שבתורם יהרסו לכם את העמוד. תכתבו משהו מעניין, מגניב, מושך. תעלו סטטוסים על אוכל בשעת הצהריים, תיצרו סרטונים מגניבים וממים מצחיקים. אם יש דבר אחד שיעשה אתכם כוכבים, זוהי היצירתיות שלכם.

 

הגדולים חוטפים בפייסבוק: אנחנו מתנדבים לעזור!

זה לא היה שבוע פשוט בשביל כמה מאושיות הסושיאל הישראליות. הפוליטיקאים דיברו, הגולשים היכו בחזרה, חטיפים נזרקו לכל עבר ונוצר סלט, שבטוח לא סייע לאף אחד מהצדדים. אז מה עושים?

במדיה חברתית, הגולשים מאמינים שיש בין האישיות לבינם חוזה בלתי כתוב. מצד אחד, הפוליטיקאי או החברה המסחרית קוראים להם לעמוד שלהם, שם הם שמים את המסרים שלהם. בתמורה להגעה שלהם לעמוד, הגולשים רוצים להביע דעה, לשאול שאלות וגם לקבל תשובות, ויש להם אפס סבלנות להתעלמות או ניפנוף, לא משנה מה הסגנון שלהם. אז איך מתמודדים עם זה? איך נותנים תשובה אישית לכל אחד מאלפי הפונים, לשאלות קשות, לאמירות מקוממות, ולפעמים גם להטרדות של ממש, כל זאת במגבלות העובדה שאין יותר מידי אנשים שיושבים יום- יום שעה שעה על הפייסבוק?

  • לכתוב את החוזה הבלתי כתוב: בפייסבוק חשוב להצהיר מראש מה קורה בדף: מי עונה, על מה, את מה מוחקים ולמה מתייחסים. הסיפור בפייסבוק הוא שהתנהלות שרירותית נתפסת מייד ככוחניות, והגולשים מגיבים אליה מאוד בחריפות. עם זאת, אם מצהירים מראש על כללי משחק פשוטים וקובעים מראש שמוחקים קללות, אמירות פוגעניות וספאם, גם אם לאדם ספציפי יש טענות, שאר הגולשים לא יצטרפו אליו ולא יפציצו את הדף בתגובות זועמות.
  • אם יש לך מה להסתיר, אל תיכנס לסושיאל: הנקודה השנייה היא הבעייתית יותר. מה עושים עם השאלות הקשות שעומדות על העמוד? מה קורה אם מישהו לא מקלל, אבל מעמיד אותנו בפני עובדות כואבות? קודם כל, הפייסבוק מקדש שקיפות. אם יש לחברה או פוליטיקאי עמדות להסתיר, שלא יכנס לפייסבוק.
  • שקיפות זו לא קללה: מצד שני, פוליטיקאים נבחרים על סמך העמדות שלהם במגוון נושאים. אם כך, דווקא החשיפה הזו עשויה לחדד עמדות ולאפשר לפוליטיקאי לענות לשאלות הקשות שהוא נשאל ואפילו לגייס תמיכה. במערכת הבחירות האחרונה למשל, הבוס שלי, מיכאל איתן הגביל את התרומות אליו לפריימריס לסף של 500 ₪ לתרומה, ופנה לציבור בבקשה לתת כתף. מהר מאוד הוא קיבל שאלה מגולש: "אם אתה מבקש מאיתנו כסף, אולי תספר גם מה אתה עושה איתו?". במקום להתעלם או למחוק מיקי העלה מאותו הרגע את כלל ההוצאות באופן קפדני לאתר, וכל מי שתרם יכול היה לראות עבור מה משמש הכסף. בצורה הזו הוא לקח שאלה קשה ששאל אדם אחד והפך אותה לתשובה טובה לכולם. אגב, לא עבדתי אצלו אז. את זה למדתי ממנו.

בעצם, הסיפור כאן קצת יותר רחב. המדיה החברתית מקדשת שקיפות, אבל היא גם מחייבת פתיחות. שפוליטיקאי נכנס לפייסבוק או לטוויטר הוא חייב לא רק להשמיע, אלא גם להקשיב, לתת תשובות וגם לקבל עצות או הצעות. ומכיוון שהיום אי אפשר בלי המדיה החברתית, אולי דווקא הפייסבוק והטוויטר יקחו אותנו לעידן פוליטי טוב יותר, שיתופי יותר, ומנוכר פחות.

2 מיליון סיבות טובות להפסיק מבצע

אני חייב להוריד את הכובע. טוב, אין לי כובע, ואולי טוב יותר שהיה לי, כי שיער כבר כמעט ואין לי, אבל לו היה לי, הייתי מוריד. בטוח. כי צריך ביצים אמיתיות להסתכל אחורה, לראות משהו שהשקעת בו המון, שנתת כל כך הרבה בשבילו, שבסך הכל הוא טוב, עם כוונות מצוינות, ולסגור אותו בלי היסוס כשהוא מתחיל להסב לך נזק. בלי להתבלבל, בלי להסתכל אחורה. לסגור וגמרנו. אני לא יודע מי בבנק לאומי החליט שנמאס, והגיע הזמן לסגור את מיזם "שתי מיליון סיבות טובות", אבל הוא (או סביר להניח היא, או היא), צדקו.

קיבה רגישה? אולי מעי רגיז

מיזם שתי מיליון סיבות טובות נולד בשנה שעברה. הרעיון היה פשוט: תחרות לייקים בפייסבוק שתחלק מיליון ש"ח בין עמותות על פי הצבעת הגולשים. הרעיון עבד כל כך טוב, שהשנה החליטו להכפיל את הסכום. הבעיה החלה כאשר "אם תרצו" נכנסו לתחרות, שלום עכשיו איימו בחרם והופ, לפני שהצליחו לומר "מארק צוקרברג" בלאומי, כבר קמה קבוצה בפייסבוק תחת הכותרת "2 מיליון סיבות לעזוב את לאומי", הרשת געשה ואפילו יוסי שריד כתב שהיה סוגר את החשבון בלאומי, לו רק היה לו אחד כזה.

אז תריבו לבד

לאסונו, מצא את עצמו לאומי במצב נטול מנצחים: אם הוא יוריד את "אם תרצו" מהתחרות, מסיבה כלשהי, ציבור הלקוחות הימני יראה זאת כאקט פוליטי, כוחני וכניעה ללחץ תקשורתי ומסעות הפחדה, אותם הדברים שיחשבו האקטיביסטים השמאליים מבין לקוחות הבנק אם "אם תרצו" תישאר שם. נומך הויכוח, וחוסר יכולת ההתעלות של מי מהצדדים, הביא את בנק לאומי לנקוט בפתרון ההגיוני היחיד, פתרון שכאילו נלקח מעולם החינוך לגיל הרך: אין מספיק בינבות לכולם, אז אם אתם לא מפסיקים לריב, ננעל את אותן במחסן. כואב, מעצבן, אבל לפחות תפסיקו ללכת מכות. להמשיך לקרוא 2 מיליון סיבות טובות להפסיק מבצע

משולשים, טרכטנברג, וכמה מוצרים גרועים במיוחד

מה זה יחסי ציבור? מסתבר שלא רק לנו קשה עם המקצוע המשתנה שלנו, והאגודה האמריקנית ליחסי ציבור החליטה להגדיר מחדש את המושג, יחד עם הגולשים. כן, גם אתם יכולים להשתתף. והנה קצת הסברים על למה לנסות להגדיר מחדש יח"צ.

טרכטנברג חוזר: בשבוע שעבר יצא לי להרצות בכנס איגוד יחסי הציבור, ולספר על איך באמת משתפים את הציבור, ועל הדרך מרוויחים גם קצת יחסי ציבור טובים. אז למי שפספס, הנה המצגת:

מוצר איום: טל מנקס הוא קופירייטר. והמוצרים שלו ממש גרועים.

ולסיום, אני דווקא חשבתי שהמשולשים של ראש הממשלה היו סבבה. אז היתה קצת ביקורת, מה קרה?

לייקים בקבלת החלטות: ניצנים ראשונים של רומן בין הממשלה לסושיאל

אז ככה. אחרי תקופה ארוכה, אני מרגיש שבאמת יצא לי להיות חלק ממשהו חשוב. למי שלא יודע, כחלק מתפקידי אצל השר מיכאל איתן, עמדתי מאחורי אתר ההידברות של ועדת טרכטנברג, וכחלק מפרויקט שיתוף הציבור של השר, גייסנו צוות וביצענו עבודה שונה לחלוטין מהנהוג בעולם. רסמי. לא עשו קודם. אז כחלק ממדיניות הבלוג, להביא חשיפות בראש, תהיה כאן איזה סדרה של פוסטים שמסבירה איך, ואולי גם קצת למה. ואם צ'עמם לכם, הנה וידאו של חתולים.

בשנתיים וכמעט חצי האחרונות, אני משמש כיועץ התקשורת של השר מיכאל איתן. או כמו שהוא הגדיר את זה פעם: "הוא חשב שהוא בא להיות רק דובר, אבל מכיוון שאין משרד, הוא קיבל עוד כמה משימות…". אז איך בעצם, מהעוד כמה משימות, מצליחים להביא לטרכטנברג בשיא המחאה החברתית למעלה מ- 50 אלף מבקרים ו 186 אלף דפים נצפים לאתר ממשלתי, מושכים 3,336 הצעות ו- למעלה מ- 1,500 תגובות מהציבור ומוחקים בסך הכל 6 הצעות ו- 23 תגובות? ואיך, בשיא הביקורת והלהט, מצליחים דווקא לגזור מחמאות על פתיחות? על שקיפות? על רצון טוב?

הכל התחיל ברפורמה

הרפורמה בתכנון ובנייה הביאה איתה דבר חדש ביחסים בין הממשלה לבג"ץ. זו הפעם הראשונה שבג"ץ ביטל ישיבת ממשלה, בטענה שלא ניתן לציבור לומר את דברו, ומכאן נעשה מאמץ כן לפתוח צוהר של שיתוף ציבור. זה התחיל בקטן באתר של השר מיכאל איתן,

והגיע אפילו לכאן:

בפרק הבא, מה לזה ולטרכטנברג?

זה קילר מדיה חברתית זה

בשבוע שעבר הפסקתי לנשום. וגם לעבוד. כי קצת קשה לעבוד שלא נושמים, ותוחבים את הראש בכרית בניסיון להבין למה העולם מסתובב כל כך מהר, שאתה דווקא תקוע במקום. אז נו, ביום שלישי זה הסתיים, כמעט באותה הפתאומיות שזה התחיל, וישר הוטלתי לתוך מחזה סוראליסטי לא פחות. פאנל בלוגרים של איגוד האינטרנט.

פאנל בלוגרים הוא האולד ניוז של הניו מדיה. מספר כתבני רשת משופשפים, יושבים על במה ומספרים לכמה עוברי אורח תמימים על ייסורי הכתיבה הלוהטים, בסצנת הבלוגספירה ההולכת ונכחדת. אך דווקא מתוך מעמקי היאוש, הקרקרים והבוריקטס הקטנים-קטנים האלה עם הקצח ומילוי גבינה, תפו"א, תרד וסמסומונים יפניים (סחה!) צפה ועלתה אמירה די מוצלחת מהפאנל: "יאללה,  מה 'תם עושים עניין? תיכנסו לעסק וקדימה, לפרסם!"

אנשי יחסי ציבור חייבים להכיר ניו מדיה

תשאלו את עצמכם, דוברים שבעי קרבות, יועצי תקשורת ממולחים ושועלי קונטרולים, כמה אתם מבינים בניו מדיה. הרבה? עכשיו תסתכלו במראה ותגידו לא. ל-א. לא. אתם לא מבינים כלום. מכיוון שעד שמשפטים כמו "גוגל מאנדקס גבוה על פי קצב הריפרשמט של האתר" או "פייסבוק הורידו את הFBML" לא מובנים לכם, סימן שאתם לא יותר מגולשים, קוראי עיתונים פשוטים. ואתם, חברים, חייבים להיות מקצוענים.

תיכנסו לזה בעצמכם

אנשי יחסי ציבור חייבים להכיר את הז'רגון של הניו מדיה בדיוק כמו שהם מכירים את הז'רגון של הטלוויזיה, הרדיו והפירסום. כי בדיוק כמו שלא הכרת את המשפטים מקודם, אין מי שלא יודע מה זה סינק, ומה ההבדל בינו לבין אינסרט, איפה הקונטרול,  ומה הקשר בין בריף לסלוגן ולקופירייטר המעושן ששוב פעם קם בחמש (לא בבוקר). מה שאוסף הכשרונות הנדיר הזה שישב שם על הבמה סיפר, שהניו מדיה היא בעיקר הדרך להעיף את הכשרון שלהם החוצה, אל העולם. לא שהם מתכנתי על או מפתחי ווב בחסד. ממש לא. וגם אתם לא צריכים להיות.

ללמוד את זה. וגם אנחנו נעזור.

כדי להבין את המדיה החברתית אי אפשר סתם להחזיק פרופיל בפייסבוק. אתם צריכים להיכנס לעומק- לניהול של האתר, לתשובות בדף הפייסבוק של הלקוח, לראות מה אחרים עושים- האם הם פוזלים לטוויטר? אולי הם מציעים מבצעים בפורסקוור? האם האתר שלם נגיש לאנדרואיד? כל אלה כבר מזמן לא שאלות לגיקים, מכיוון שהפקצה עם האייפון, שרוצה לצאת לקניון שרונים והיא רוצה לדעת עכשיו, אם המבצע של אפריל עם אסתי גינצבורג בולסת זה שם, אין מצב שהיא תדע את זה מהטלפון הנייד, מהמונית, אם לא עניתם "כן" לשאלה הקודמת.

אז מה עושים?

בשלב הראשון, מתחילים לשים לב, למה אחרים עושים במדיה החברתית. בשלב השני, מחכים לפוסט הבא בסדרה, שיקרא בישראל "למה פייסבוק הוא רשע מרושע שגונב סוכריות מילדים?"

נ.ב. היה ממש מפגש מגניב. אני מזמין בפעם הבאה.

לויראליות, חייגו באותיות: נוי אלוש

אין כמעט מי שלא מדבר על ויראליות ברשת. הרעיון המדהים הזה של זרע יוטיוב קטן, הנובט למיליוני כניסות ואייטמים רבים ככוכבי השמיים, מדיר שינה מעיניהם של לא מעט אנשי יחסי ציבור בעולם, שמפנים מאמצים גדלים והולכים לכיוון. אבל מה, זה לא ממש הולך. לא פעם הסרטון הויראלי המושקע מדשדש עם 257 כניסות קנויות והיחיד שמרוויח הוא זה שהפיק. אבל, מתברר שדווקא במולדתינו הקטנטונת קם איזה אחד שיודע איך עושים את זה.

להמשיך לקרוא לויראליות, חייגו באותיות: נוי אלוש

זאב ינאי מצליף: קמפיין המודעות לסרטן השד הוא אונס וירטואלי

זאב ינאי, יועץ תקשורת בכיר, סולד מקמפיין המודעות לסרטן השד ומכנה אותו "אונס וירטואלי". היכונו לביאת פוסט התגובה "אויש תנוחי".

עיתונאים, בלוגרים ומכורי פייק-בוק רבים שחקו את עטיהם ועיתותיהם על תמיכה והתנגדות לקמפיין להעלאת המודעות לסרטן השד בימים האחרונים. הספין-דוקטורס טענו לשבחו של הקמפיין האונלייני הוויראלי וגידפוהו עד עפר. השאלה הגדולה שמתנוססת היא: האם המטרה מקדשת את האמצעים?

דבר ראשון – כן, להעלות את המודעות לסרטן השד זה חשוב. אני גם חלק ממשפחת הסרטן. זכרון ילדות שלא יימחה הוא חבל הכביסה של סבתא ועליו מתנוססת כדגל אזהרה חזייה לשד יתום. אני מעודד את חברותיי לבדוק את עצמן לפחות פעם בשנה, ואת חבריי לשים לב לגושים חשודים כשהם מפשפשים בציציות זוגותיהם. אבל דרכים רבות מובילות לרומא, ואין חובה לקחת את הנתיב המסוכן. להמשיך לקרוא זאב ינאי מצליף: קמפיין המודעות לסרטן השד הוא אונס וירטואלי

שיתוף באוויר: שקיפות היא יחסי ציבור מצויינים

אחד הדברים הקשים לאנשי יחסי ציבור היא ההתמודדות עם פאשלות שעושים הגופים הביצועיים. כלומר, מישהו עשה מהלך ואתה, לצערך צריך לדברר, להתנצל וליחצן.


שיתוף הציבור: לידיעות יש מה לומר

אתר שיתוף הציבור, מבית היוצר של השר מיכאל איתן, שהעלנו ביום רביעי האחרון אמור לפתור חלק מהבעיה ולתת צ'אנס לשקיפות.

הראשונים שהרימו את הכפפה ונכנסו עם כל הראבק לעניין היו הרשות הארצית למדידה והערכה (ראמ"ה). לראמ"ה נוצרה בעיה אמיתית. לפני מספר שבועות התגלגלה טיוטת חוק שלהם

לידי אבנר פינצ'וק מהאגודה לזכויות האזרח שהביט בה והזדעזע. מבחינתו, הצעת החוק שעליה שקדו בראמ"ה היתה המאגר הביומטרי, גרסת התלמידים. אלא שבראמ"ה לא חשבו על זה בכלל. מבחינתם, כל הרצון היה לייצר מדידה אפקטיבית בחינוך, כזו שלא תהיה תלויה בקפריזות של שר חינוך כזה או אחר ותיתן תמונת מצב אמיתית שתאפשר למערכת להשתפר.

בעצם, מבחינת יחסי ציבור, נוצר לראמ"ה פוטנציאל למשבר תקשורתי. כתבות בעיתונים, טוקבקים זועמים ובעיקר, במה מפרגנת למתנגדים, מונעת ע"י החשש הגובר לפרטיות ומפני אגירת מידע ע"י השלטונות.

וכאן נכנס אתר שיתוף הציבור. ראמ"ה, בצעד לא אופייני לרשות ממשלתית, אמרה בצורה מפורשת: למרות שיש כאלה שאומרים שאנחנו מנסים "לקדם בסתר הצעת חוק", לנו אין מה להסתיר, וחשפה את הצעת החוק בפרוטרוט באתר שיתוף הציבור. יותר מזה, פרופ' מיכל בלר, מנכלי"ת ראמ"ה, התייצבה בעצמה לשיחה, לעיתים לא נעימה, עם הגולשים ועמדה מאחורי הצעת החוק. להמשיך לקרוא שיתוף באוויר: שקיפות היא יחסי ציבור מצויינים

ככה עושים יו-טיוב: חיילים תותחים רוקדים בחברון

אלף סרטוני הסברה מהוקצעים, עם קריינות דרמטית ותופים רועמים לא יוכלו להעביר את המסר שצה"ל הוא צבא שמורכב מאנשים מוסריים, חייכנים וטובים מיסודם.

אבל סרט אחד ביו-טיוב יודע להעביר את המסר הזה מצוין:

להמשיך לקרוא ככה עושים יו-טיוב: חיילים תותחים רוקדים בחברון

דילמת הבלעדיות: פתרון חדש

בתקופה האחרונה הולך וצובר תאוצה שינוי בתחום יחסי הציבור. אפשר היה לראות את הסנונית הראשנה אצל שלי יחימוביץ', שבמקום לתת בבלעדי את טיוטת תקציב המדינה למי מהעיתונים, ולריב ישר אח"כ עם כולם, העלתה את הטיוטה לבלוג ופתרה את הבלגן. גם פירסום, גם קרדיט וגם בלי לריב.

שניה שעשתה מעשה כזה היתה לא אחרת ממנכלי"ת בנק לאומי, גליה מאור. להמשיך לקרוא דילמת הבלעדיות: פתרון חדש

לקפוץ ראש לרדודים: סיכום זמני על מדיה חברתית

זה פוסט אחרון בסדרה. אתם יכולים להתחיל כאן, להמשיך כאן ולקרוא גם כאן. בכל מקרה אתם יכולים גם סתם לקרוא…

  1. מדיה חברתית זה לא יחסי ציבור: אם רוצים שכל המדינה תרעש, תבער ותדבר על נושא אחד ויחיד, שתי השיטות היחידות שקיימות הן פרסום מאסיבי ויחסי ציבור מעולים. וגם יחסי ציבור מעולים לא עוזרים אלא אם כן הגעתם למדיה מרכזית- עמודי החדשות של ידיעות אחרונות או המהדורה המרכזית של ערוץ 2.
  2. המדיה החברתית היא בור ללא תחתית של זמן: כל מי שערך תוכן באתר אינטרנט או ניהל בלוג באופן קבוע יודע: הסיפור הזה של ניהול תדמית ברשת אוכל לך את הזמן בלי מלח, וקל מאוד להסחף ולהזניח דברים חשובים אחרים. מדיה חברתית היא כמו הבריכה של המים הרדודים: כדי ללמוד לשחות חייבים להיכנס אליה, אבל אם תקפצו אליה ראש, תסיימו רע. להמשיך לקרוא לקפוץ ראש לרדודים: סיכום זמני על מדיה חברתית

מדיה חברתית זה לא יחסי ציבור- הפינאלה של הביומטרי

זה כבר פוסט שלישי. אם לא קראתם, תתחילו כאן, ואז תעברו לכאן.

את הדוגמה האחרונה לנושא קיבלתי מהמאבק על חוק המאגר הביומטרי, שאיים לקחת את תביעות האצבע ותצלומי הפנים של כל אזרח בישראל, לאגור אותם, ולאפשר לממשלה לבלוש אחרי האזרחים תוך איום מהותי על הפרטיות.

ובכן, הבלוגספירה הישראלית געשה בנושא הזה מדצמבר 2008, התקופה בה עבר החוק בקריאה ראשונה. אפי פוקס כתב על זה, בתנועה לזכויות האזרח שמו פוסט, קלינגר הבעיר את האש, ואפילו בישרא-בלוג היגגו על זה. גם לתקשורת הסיפור החל לחלחל אך רק למדורי המחשבים והאינטרנט. הסוגיה הבעייתית כל כך, שעלולה היתה לגרום לכולנו ללבוש כפפות לנצח, בכדי לשמור על הפרטיות, היתה נחלתם של הגיקים בלבד.

אז מה הביא את השינוי?

כמו במספר רב של מקרים בעבר, היחיד שהצליח לראות את הנולד ולהבין את המשמעויות היה השר מיכאל איתן. כחלק מהאסטרטגיה התקשורתית פנה השר לעורכי העיתונים והסביר את הסוגיה והרלוונטיות שלה לחיים של כל אחד ואחת מאיתנו ולא רק לגיקי ארצינו. עבודת יחסי הציבור המשמעותית הזו הביאה את הגרף הבא:

גרף גוגל טרנדס למילת החיפוש "ביומטרי" מחודש מאי 2009-מאי 2010

להמשיך לקרוא מדיה חברתית זה לא יחסי ציבור- הפינאלה של הביומטרי

מדיה חברתית זה לא יחסי ציבור: פוסט שני בסדרה

פוסט שני בסדרה. לא קראתם? תתחילו כאן.

התנועה הירוקה מימד, קמפיין שמתחיל מספר קטן של חודשים אחרי הקמפיין של דב חנין. הכוחות שהובילו את דב בבלוגספירה מתפצלים: צביקה בשור הולך לחד"ש, שוקי גלילי לתנועה הירוקה מימד. ושוב, קמפיין מדיה חברתית מפואר. נועה פרג אפילו כותבת בגלובס במהלך הקמפיין כי "ניתן לומר, כי גולש מחו"ל, לו היה נוחת באתרים הישראליים, היה חושב כי המפלגות המובילות בישראל הן התנועה הירוקה-מימד (תי"מ) וחד"ש. כך למשל, באתר בשם אפלטון, שקיבץ אליו יותר מ-100 בלוגרים פוליטיים, מסתמן כי הרוב הגדול הולך לשתי המפלגות הללו, ורק מיעוט מבוטל מזדהה עם המפלגות הגדולות".

אז מה בעצם חסר?

למרות הייפ האדיר, וכ- 223 אייטמים בטווח הקמפיין האגרסיבי היה חסר דבר אחד. אייטם משמעותי במדיה מרכזית. הכל היה שם- אברי גלעד, ריקי בליך, שי אביבי, ג'קי לוי, אהוד בנאי, קובי אוז, כולם התגייסו למען התנועה הירוקה מימד. אז מה לא עבד? אותו אייטם חסר שהיה אצל דב חנין, והיה גם במאבק על המאגר הביומטרי. להמשיך לקרוא מדיה חברתית זה לא יחסי ציבור: פוסט שני בסדרה