ארכיון חודשי: יולי 2010

ברוכים הבאים למהפכה: ישראל היום is here to stay

את הבוקר פתחתי ברכבת. בתור ירושלמי לעת עתה, זו חוויה די שמחה- מיזוג, אנשים נינוחים, מקום לשבת, וימבה ישראל היום בכל מקום. את שלב ההלם עברתי עוד אתמול, אבל היום התחלתי להבין מדוע. זה היה כל כך ברור: עיתון קטן, נוח ביד, ומחולק בחינם. מה יותר פשוט מזה.

סקרי TGI- מקור, ישראל היום

רעידת אדמה, לא פחות. המשמעות האמיתי של ה- TGI  מאמש היא שישראל היום פה בשביל להישאר.  הרי עד עתה היו מי שאמרו שכמו לבן צבי בשעתו, שלאדלסון יגמר הכסף או החשק, העיתון הזה ילך איתו. אבל ישראל היום יוכל עתה לגבות על פרסומות כמו ידיעות- הרי פירסום זה לא יחסי ציבור ולמפרסמים זה לא ממש משנה מה נושא את המודעה שלהם, העיקר שיותר ויותר גלגלי עיניים ישזפו את המודעה שעליה שילמו במיטב כספם. השילוב של מערכת רזה וניהול עסקי חכם יכול בהחלט, אם המגמה תימשך, להחזיק את ישראל היום מעל המים ואפילו, שומו שמיים, להפוך אותו לרווחי.

אז מה חושבים אנשי יחסי הציבור?

הסיפור של ישראל היום משנה את המפה גם עבור אנשי יחסי הציבור. לראשונה, מתחיל להתהוות תחליף לעמודי החדשות של ידיעות אחרונות. להמשיך לקרוא

שיתוף באוויר: שקיפות היא יחסי ציבור מצויינים

אחד הדברים הקשים לאנשי יחסי ציבור היא ההתמודדות עם פאשלות שעושים הגופים הביצועיים. כלומר, מישהו עשה מהלך ואתה, לצערך צריך לדברר, להתנצל וליחצן.


שיתוף הציבור: לידיעות יש מה לומר

אתר שיתוף הציבור, מבית היוצר של השר מיכאל איתן, שהעלנו ביום רביעי האחרון אמור לפתור חלק מהבעיה ולתת צ'אנס לשקיפות.

הראשונים שהרימו את הכפפה ונכנסו עם כל הראבק לעניין היו הרשות הארצית למדידה והערכה (ראמ"ה). לראמ"ה נוצרה בעיה אמיתית. לפני מספר שבועות התגלגלה טיוטת חוק שלהם

לידי אבנר פינצ'וק מהאגודה לזכויות האזרח שהביט בה והזדעזע. מבחינתו, הצעת החוק שעליה שקדו בראמ"ה היתה המאגר הביומטרי, גרסת התלמידים. אלא שבראמ"ה לא חשבו על זה בכלל. מבחינתם, כל הרצון היה לייצר מדידה אפקטיבית בחינוך, כזו שלא תהיה תלויה בקפריזות של שר חינוך כזה או אחר ותיתן תמונת מצב אמיתית שתאפשר למערכת להשתפר.

בעצם, מבחינת יחסי ציבור, נוצר לראמ"ה פוטנציאל למשבר תקשורתי. כתבות בעיתונים, טוקבקים זועמים ובעיקר, במה מפרגנת למתנגדים, מונעת ע"י החשש הגובר לפרטיות ומפני אגירת מידע ע"י השלטונות.

וכאן נכנס אתר שיתוף הציבור. ראמ"ה, בצעד לא אופייני לרשות ממשלתית, אמרה בצורה מפורשת: למרות שיש כאלה שאומרים שאנחנו מנסים "לקדם בסתר הצעת חוק", לנו אין מה להסתיר, וחשפה את הצעת החוק בפרוטרוט באתר שיתוף הציבור. יותר מזה, פרופ' מיכל בלר, מנכלי"ת ראמ"ה, התייצבה בעצמה לשיחה, לעיתים לא נעימה, עם הגולשים ועמדה מאחורי הצעת החוק. להמשיך לקרוא

פשוט מגניב: אתנחתא לשבת

תראו מה לקוב יש לומר:

אמברגו מיי לאב

אמברגו הוא התאום הסיאמי של דילמת הבלעדיות. המכסה של הסיר, הסמרטוט של הדלי. אמברגו הוא מכשיר ארור שאומר ככה: אני נותן את הסיפור לכל הכתבים, אבל לא מאפשר להם לפרסם עד זמן שקבעתי. לאחר מכן, הסיפור של כולם.

בשביל מה צריך את זה?

אמברגו הוא כלי של הילדים הגדולים. שמבקר המדינה מפרסם את הדו"ח השנתי, הוא יודע שיש בו המון חומר לחדשות, ושהעיתונאים חייבים זמן לעכל אותו לפני הפרסום. עם זאת, כמעט לא בא בחשבון לתת בלעדיות לכלי תקשורת אחד בשל כובד הניוז והעובדה שמבחינת המבקר זה לא מעניין- בכל מקרה כולם יתעסקו עם זה.

אמברגו נועד לתת לכולם את הזמן לקרוא וללמוד את החומר, ולפרסם בבת אחת, מבלי שאיש יעלב או יופתע. אמברגו חשוב במיוחד כאשר הניוז ענק, וכתבי הטלוויזיה חייבים לברבר עליו מייד אחרי החשיפה, ולכן עדיף שבמקום הגמגום המוזר הזה וה-"אני אבדוק, תחזרו אלי מיד, יונית" כדאי שיהיה להם מה לומר. בשביל זה צריך זמן, וזמן קונים עם אמברגו. אגב, אמברגו יכול לסייע במיתון ציפיות מסביב למסיבת עיתונאים בהולה, ולאפשר לאנשי יחסי ציבור לחוש את השטח ואת תגובת העיתונאים עוד לפני האירוע.

לצאת דביל

הבעיה העיקרית היא, שכמו בנושא הבלעדיות, גם כאן הסיפור עלול להיות קטן מדי, עד לא מורגש כלל, והעיתונאים אכן יכבדו את האמברגו כל כך, עד שלא יכתבו על הנושא כלל. להמשיך לקרוא

זהירות: חושפי אוף דה רקורד או היבריס זה קקה

אחת הבעיות הקשות  שעומדות בפני אנשי יחסי ציבור היא חשיפת שיטות פעולה. בדומה דווקא לאירגוני ביון, עבודת יחסי הציבור הטובה ביותר היא זו שנראית כאילו נחתה מהירח או נבעה מכשרונו חסר הגבולות של הכתב. הסיבה לכך היא פשוטה: להבדיל מפרסום בו אתה מספר על עצמך, יחסי ציבור אמורים להיות אפקטיביים מכיוון שמישהו מספר עליך משהו. ברגע שמגלים שמאחורי הכתב עומדת מערכת יחסי ציבור משומנת, הסיפור נראה יותר כמו מניפולציה מרושעת ולא העברת דעות לגיטימית.

השבוע, מביאה ולווט חשיפה איכותית במיוחד של אוף דה רקורד שיצא מדעתו. מתברר שבמשרד הבטחון כתבו את האוף דה רקורד וסיפרו לכתבים, שחור על גבי מודפס, בדיוק הם חושבים על פקידי האוצר. להמשיך לקרוא

ככה עושים יו-טיוב: חיילים תותחים רוקדים בחברון

אלף סרטוני הסברה מהוקצעים, עם קריינות דרמטית ותופים רועמים לא יוכלו להעביר את המסר שצה"ל הוא צבא שמורכב מאנשים מוסריים, חייכנים וטובים מיסודם.

אבל סרט אחד ביו-טיוב יודע להעביר את המסר הזה מצוין:

להמשיך לקרוא

ניצחון הקולה: 89% מהציבור סולח

בשבועות האחרונים אני עסוק בניתוח קצת יותר מקצועי של אחד המשברים התקשורתיים הגדולים שהיו בשוק הקמעונאות בשנה האחרונה, הידוע בכינויו "לקוקה קולה יש ריח של ביצה". ובכן, למי שלא זוכר (וזה רוב האנשים, כך מתברר) בדצמבר האחרון הורידה קוקה קולה כמות מאסיבית של בקבוקים מהמדפים מכיוון שנדף מהם לא ריח של רוח נעורים אלא דווקא ריח של ביצה רקובה, ובשפה המקצועית, גופרית.

כפי שנזעקנו אנחנו לנתח, יצאו כלי התקשורת בזעקות שבר על הכישלון ההסברתי של קוקה קולה : "בזמן שעובדי החברה היו עסוקים בלהסיר עוד ועוד מוצרים מהמדפים, נראה כי הריח הרע שעלה מהבקבוקים הספיק לדבוק היטב בתדמית של קוקה קולה. יועצי התקשורת סבורים שהפעם הצרכנים לא ישכחו את הפרשה כל כך מהר. "הציבור יכול לסלוח על תקלה, אבל לא על הסתרה" (מעריב, 2/12/09).

ובכן, טעות. להבדיל מרבים, יצאנו אנחנו לבדוק האם אכן הניתוחים המלומדים שלנו שווים משהו. מתברר, שלא ממש. מנתונים שאספנו בשבועות האחרונים עולה תמונה שונה מהתחזיות השחורות שצפו המומחים לקוקה קולה. ובכן, למרות ש- 70% מהציבור זוכרים שאירעה תקלה כלשהי בקוקה קולה, רק 12% חשבו לשנות את הרגלי הקנייה שלהם. ורק 4% אכן שינו את הרגלי הקנייה. להמשיך לקרוא