ארכיון חודשי: יוני 2011

על הביצים והקוטג' של רמי לוי: תשובה לאלה ברייר מאייס

כבר שעה שאני מתרגל את הדיאלוג הזה. איך אני יושב ומסביר לאלה ברייר, כתבת מאייס, שהיא לא הבינה נכון את מה שהיא קוראת. שלמרות הניסיון, כאן היא פיספסה.

כבר שעה שאני רוצה להגיד לה שיועצי תקשורת, כמו כל שכיר חרב אחר, לא ניגשים למלאכה לפני שמישהו שוכר אותם.כבר שעה, אולי שעה וחצי, אני רוצה לומר לאלה, שיש מיטות חולות שאפילו יועצי תקשורת לא רוצים להכניס את הראש המחוסן שלהם. כי במשבר הזה, אלה, לא צריך קוטג'. צריך ביצים.

רמי לוי עשה את זה מהיום הראשון, בשפה די פשוטה. "אתם רוצים הנחות?" הוא אמר, "תקבלו".  והוריד את המחיר. את מבינה, אלה, זה לא עניין של לצבוע את המציאות בצבעים אחרים או להתנצל על תקלה. המחירים הם מדיניות שלאיש אין עניין לשנות. ושרמי לוי מוריד את המחירים הוא מראה שאין כאן צורך בניהול משברים מתוחכם, אלא רק בקומון סנס. המחירים גבוהים? נוריד. עושקים אתכם? נילחם. את מבינה, אלה, רמי לוי עשה מזה קריירה. כשמגה ושופרסל שופכים מיליונים לפרסומות בערוץ 2 רמי לוי שופך את אותם המיליונים לתזרים המזומנים שלו ועושה מה שכולם מצפים ממנו: נשאר הכי זול.

רמי לוי, את מבינה, הוא אמן של יחסי ציבור. הוא לא קונה אף שלט, לא משלם על דקה פרסומת. רמי לוי עושה יחסי ציבור. רמי לוי מוציא הודעות לתקשורת על מהלכים אמיתיים, חסרי תקדים. רמי לוי הוא הפוליטיקאי של רשתות השיווק, רק שההבטחות שלו מתגשמות במזומן. שנשאר בכיס שלנו.
את מבינה, אלה, אין כאן משבר לנהל. תשובות שנונות לא יעזרו בפייסבוק שאין התייחסות אמיתית למהות המשבר, שאין ניסיון למנוע את המשך הנזק הנגרם לצרכנים ושאין התנצלות אמיתית ושינוי כיוון של החברות. ועד שזה יקרה, עשו בשכל יועצי התקשורת שהשאירו את הלפטופים בחנייה. מי שרוצה לנצח במשבר הזה חייב לגדל ביצים, לא יועצי תקשורת.

אפילוג: והנה, עברו יומיים או שלושה, עופרה שטראוס התנצלה, זהבית כהן דיברה ונושאים ביטחוניים יותר חטפו את החדשות. ואולי תסריטים דימיוניים טיבם להתגשם במציאות?

גרסה מקוצרת של המאמר פורסמה באייס. וואי גדול!

ספקולציה דמיונית בהחלט: יצרניות הקוטג' משיבות אש

מהבוקר אני לא מפסיק לחשוב על זה. מה יעשו יצרניות הקוטג'? הרי תנובה ושטראוס ראו כבר משבר אחד או שניים, אבל כאן יש משהו שונה. לא מדובר בתקלה במוצר, או בטעות אנוש. אין כאן על מה להתנצל או ממה לסגת. יש כאן קו ברור של החברות, שכל נסיגה ממנו ידפוק את שורת הרווח בסוף השנה. ולזה, הן לא יכולות להסכים.

תסריט דמיוני בהחלט

מחאות ציבוריות רצות על דלק מאוד נפיץ: זה בוער חזק, אבל דועך מהר. גם בנושא הקוטג', עם למעלה משישים אלף חברי פייסבוק ומחאה שמרוחה על כל כותרות העיתונים ובמדורים הכלכליים הבוקר, אין ספק שמהר מאוד הרוח העיתונאית תשתנה וכלי התקשורת שמרוממים כעת את המחאה, יספידו אותה וישאלו שאלות שחוקות כגון "מדוע מחאה אמיתית לא מצליחה להתרומם בישראל?". כעת, בחברות הגדולות לא צריך לעשות הרבה- רק מינימום טעויות יחסי ציבור, הרבה סבלנות ואולי טריק אחד, מתוחכם מאוד. מה היה קורה, אם אתמול היתה מתנהלת שיחה כזו בין בכיר בחברות החלב לאחד המשווקים הגדולים:

"יוסי?"

"כן?"

"תשמע, יש לי רעיון. אנחנו ניתן לכם הנחה לתקופת זמן מוגבלת על הקוטג', משהו כמו 20%. אתם תוסיפו עוד 20% על חשבונכם וביחד, ככה לחודש נוריד את המחירים והמטורפים האלה ירגעו. אחר כך נחזור לאותו רווח שלך שהיה מקודם. סבבה, לא?"

"וואלה…"

"אה, ורק דבר אחד אחרון…"

"כן?"

"כדי שכל זה יצליח, אם ישאלו אותך עיתונאים, תגיד להם שיש אחלה מכירות של קוטג'. לא רק קוטג' יודע מה, גם גבינה לבנה, והיופלה שמופלה הזה, אנא עארף… יוסי?"

"כן?"

"תודה".

יחסי ציבור או עבודה בעיניים? רן ליאור לא מרוצה מבנק ישראל

הקומוניקט של בנק ישראל הרס לרן ליאור את חג השבועות. מעשה בקישקוש יחצני

מספר ימים לפני חג השבועות בנק ישראל שיבש לי את התוכניות. בשעות הצהריים המוקדמות הודיעו בבנק כי בישראל יש "תעסוקה מלאה". למעשה, כ-5.8% מובטלים בלבד שזה מהווה סוג של "אבטלה טבעית". לפי הודעת הבנק שהועתקה במלואה בעיתונים במסווה של כתבה, מהשיעור הזה כבר כמעט בלתי אפשרי לרדת. מייד החלטתי לבטל את כל התכנונים שהיו לי לאותו יום שמשי. 

 

ניגשתי לבוידעם במטרה למצוא את תוף המרים שלי ולצאת במחולות במרכז העיר. הרי מה זה כבר 5.8% בין חברים? "תעסוקה מלאה" זו סיבה למסיבה.

יחסי הציבור של בנק ישראל נתנו את ההוראה לפתוח בחגיגות וחלק מהעיתונים כבר עמדו בתור לבר, אחרי שברכו כמובן את חתן השמחה. אז למה לעזאזל הבורסה ירדה באותו יום? המשקיעים האלה לא יודעים לפרגן? ככה בין נכבה לנכסה, ניצחנו את האבטלה והם מושכים את הכסף? משהו פה לא מסתדר.

כרגיל במקרים כאלה צריך לבדוק את האותיות הקטנות. כך מגלים ש"מובטל" הוא מי שחיפש עבודה במשך שעה לפחות בארבעת השבועות האחרונים ולא מצא. בישראל, כך מתברר, לא כולם מחפשים עבודה. הרבה אנשים כבר התייאשו מזה. לפי מכון טאוב, בשנת 2008 לא פחות מ-18.8% מהגברים בגילאי 35-54 בישראל לא עבדו. זהו שיעור הלא-מועסקים הגבוה ביותר באותה שנה בקרב מדינות הOECD-, כמעט פי שניים מממוצע המדינות הללו. שיעור האבטלה, אז כמו היום, היה נמוך להפליא: 7.7%, מתחת לממוצע ה-OECD. המשמעות: יש לא מעט אירופאים שלא עובדים, אבל מחפשים עבודה. כאן כבר התייאשו, אבל את המיואשים לא סופרים. כולם מרוצים: האירופאים מחפשים מקומות עבודה ואנחנו מרוויחים נתונים יפים.

בבנק ישראל, אגב, יודעים את החומר מצוין. הם לא טרחו להדפיס את האותיות הקטנות הללו. ההיגיון: הכתבים המסקרים אותם אמורים להבין בכלכלה, הם אמורים לדעת את החומר בעל-פה. אבל לכל כתב, יש עורך שלא בהכרח למד כלכלה. כך הצליחו בבנק להפוך את החיסרון ליתרון בשבילם. הטריק הזה עובד בכל תחום. הפעם הוא שרת את הבנק, מחר את משרד החינוך ומחרתיים את סלון כלות מזל בבקעת אונו.

אז יהיה מי שיאשים את החרדים ויהיה מי שיאשים את הערבים. זו האשמה בעייתית בפני עצמה שכן קצבאות הביטוח הלאומי מגיעות במקרים רבים לפי מפתח הכנסה ולא לפי אמונה. ובכל זאת כשחופרים בנתונים של מכון טאוב מ-2008 מגלים שכמעט 15% מהגברים היהודים הלא חרדים אינם עובדים, רבע יותר מממוצע ה-OECD. בקרב נשים הנתונים שלנו דווקא טובים בהרבה ממדינות אירופה.

המבחנים הבינלאומיים במדעים ובמתמטיקה שמראים כל שנה כיצד תלמידי ישראל שוב התברגו למקום ה-41 מסבירים לא רע איך זה שבמדינה שמבוססת לא מעט על היי-טק, יש לא מעט אנשים שנותרו מאחור. כל כך מאחור שאפילו כבר לא סופרים אותם כשמדברים על "תעסוקה מלאה". אם בהישגי המתמטיקה שלנו אנחנו נלחמים ראש בראש מול קירגיסטן, למה שבתעסוקה ננסה בכלל להשתוות לאיחוד האירופי? לא גם אם החדשות האחרונות מתחום החינוך והרפורמה שנחתמה עם המורים יישאו תוצאות, זה לא יפתור נתון אחר שמספק לא מעט חשש: בעוד 29 שנים, מגלה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 14% בלבד מהתלמידים ילמדו בכיתה א' בבתי הספר הממלכתיים והממלכתיים-דתיים, בעוד ש-78% ילמדו במסלול החרדי והערבי. המדינה בעצמה נתנה פטור מלימודי מתמטיקה ואנגלית למוסדות החינוך החרדיים. כשזה המצב אז מה הפלא שהבורסה מסרבת ליישר קו עם העיתונים ולהתפעל מנתוני בנק ישראל?

תוף המרים, בכל אופן, נשאר בינתיים בבוידעם.

רן ליאור הוא סטודנט ועורך בעיתון ישראל היום. בעבר שימש ככתב החינוך של ערוץ 10 ודובר השרה לימור לבנת. וחוצמזה הוא הלך את שביל ישראל. בשביל מה?!