ארכיון חודשי: ינואר 2014

יוצאים לדרך, מאדרפאקרס!

לא לכל אחד יש את ההזדמנות הזו. בין ינואר לאפריל מצאתי את עצמי מונח בארץ לעולם לא של החיים הפוליטיים: הבוס, מיקי איתן, מצא את עצמו מחוץ לרשימת הליכוד לכנסת, ואני מצאתי את עצמי עובד- לא עובד. מקבל משכורת, ואין מה לקדם, לנהל, ליחצן.

אז סיכמתי. ושסיימתי לסכם, חשבתי. ושסיימתי לחשוב, תכננתי. וזה מה שיצא. הרעיון די פשוט: יחסי הציבור, כפי שאנחנו מכירים אותם, משתנים במהירות. שיצא לי לחפש בלוגים אחים בעולם, מצאתי רק כאלה שמתעסקים בניו מדיה. ניחא, חשבתי, זה העניין האינטרנטי הזה. אבל לאט לאט שמתי לב, וכולנו שמים לב: הדיגיטל חודר בצורה מאסיבית לתקשורת. צינור לילה, תוכנית שולית בערוץ מקרטע, הפכה להיות מובילת דעת קהל, מושא לחיקוי ו #חי_בלילה היא רק דוגמה אחת לניסיונות החוזרים ונשנים של החברה מצפון ת"א להעתיק את הנוסחה של בית הורד.

הטוויטר הפך לזירה החמה של העיתונאים. את הידיעות קוטפים בפייסבוק ואין כמעט משבר תקשורתי שלאבי לן מסטטוסים מצייצים לא היה חלק בהבערתו. הרייטינג הופך לטראפיק, והטראפיק הוא מה שאנחנו בתחום, מחפשים. הבעיה היא שהזירה שונה. מכמה עיתונאים בתא כתבים, עם כללים ברורים, אנחנו פתאום נדרשים להיות מובילי דעת קהל, אושיות רשת, ולסחוף אחרינו את הקוראים. וזה כבר קורא לדיסציפלינה חדשה. להסתכלות אחרת על החיים. לפירוק ובנייה מחדש של המקצוע הזה שכולנו אוהבים. למשהו אחר, אבל דומה. ליחסים אמיתיים עם הציבור ולא גזירה חוזרת ונשנית של אייטמים מהעיתון.

אז פתחתי לי משרד קטן בפתח תקווה, דחוק בין מפתחי אתרים לסוכנות נסיעות של דתיים, מימיני בהדונס, ומתחתי תרנגול, ומשם אני מנסה לעשות משהו אחר, שונה. כמו זה:

כי זה לא מספיק כבר. זה כבר לא מספיק להוציא הודעה לתקשורת. לא מספיק להיות ראשוני, ובלעדי, ומקורי. צריך ליצור את הקהל, צריך לדבר עם הקהל, ולראשונה, להיות גם עצמאי מולו. וכאילו לא עשינו זאת בעבר, צריך, מחדש, לנהל יחסים אמיתיים עם הציבור, ולא רק דרך המתווכים הידועים. זה הזמן שגם אנחנו נלמד קצת על פירסום, וקריאייטיב, ותקשורת, ועל איך לעזאזל מושכים את הקוראים ומה עובד ומה לא. זה העולם החדש שלנו, ואם לא נענה לאתגר, נישאר מאחור, בודדים וגלמודים, מוקפים בשדכנים, מרקרים, ופגרים של פקסים.

כי בעולם החדש הזה, אנחנו צריכים לשאול את עצמינו שוב ושוב מי אנחנו: האם אנחנו יועצי תקשורת ותיקים, שמחליפים ביניהם מספרי טלפון של תחקירנים בתוכניות בוקר, או שאנחנו מעצבי דעת קהל, כאלה הפועלים להוציא לאור את הלקוח, לשים אותו על המפה, לשתול אותו בתודעה ולגרום לו לבלוט על רקע הרעש הסטטי ההולך וגובר?

אני יושב וכותב את הדברים בבית קפה במרכז תל אביב. מסביבי יושבים שלוש עשרה איש ואישה, שפרט לאחת מהם, חולקים כולם את התופעה הבאה: מידי פעם בפעם, כמעט כל שלוש דקות, אור לבנבן וחיוור מציף את הפנים השקועות שלהם. זה לא בית הקפה הראשון לזומבים בכיכר רבין. לא, הם כולם מתעסקים בסמארטפון. סמסים, וואטסאפ, אינסטגרם, פייסוש, יו ניים איט. הם שם ולא שם. וזו המשימה שלנו. שחלק מהתנועה האדירה הזו, תעבור דרככם.