לפוצץ את השכחה במכות: ערוץ 1 שידר את עצרת רבין

יש לי חבר שהיה בלש במשטרה. בחור רגיל, שמנמן וממושקף, שלא ברור איך התמודד עם עבריינים אלימים ברחוב. "אתה לא מבין" אמר לי יום אחד, "זה לא משנה כמה גדול או אכזרי הוא נראה. לי בכיס יש אלה מתקפלת. פיצוץ אחד לפיקה של הברך והוא נופל".

את הבוקר של לפני מספר ימים פתחנו עם מציאות כזו מול העיניים. ההחלטה של ערוצי הטלוויזיה שלא לשדר את עצרת רבין, היתה רק סימפטום אחד של מציאות של שכחה מגעילה, שמנה ואלימה, שהתיישבה לכולנו על הפרצוף וניסתה לצעוד עוד צעד אחד אל עבר השכחה של ראש הממשלה ומעשה הרצח הארור שלו.

למצוא את הפיקה

הרעיון המרכזי בניסיון שלנו להזיז את המציאות מדרכה היה למצוא את הפיקה. למצוא את הנקודה הספציפית, הנכונה והאמיתית שאי אפשר להתכחש להגיון המסדר שלה. והנקודה הזו היתה ברורה. מי שחייב לשדר הוא רשות השידור. ואיך מזיזים את רשות השידור? צועקים.

לצעוק חזק, לצעוק נכון

לציבור הנאבק בניסיון לעשות שינוי חברתי, בין אם אלה נכים, סטודנטים או אמהות חד הוריות יש שתי בעיות מרכזיות. הציפיות הגבוהות, וחוסר המיקוד.
כאשר מתחיל כל מאבק חברתי שהוא, אפשר לשמוע בליל אדיר של זעקות מסוגים שונים ודרישות, לעיתים לא מציאותיות. כאן, לא היתה בעיה כזאת. הדרישות נעו היכן שהוא בין הרצפה לקצה של הפנלים, והמיקוד- של קרן לייזר. דרישה ראשונה- שדרו. יש קונצנזוס ציבורי שהעצרת צריכה להיות משודרת. איש לא יקום בתקשורת ויגונן על החלטה שלא לשדר מבלי שיראה מתחסד. קריאה שניה- רשות השידור חייבת להציל את המצב. לערוצים המסחריים אין סיבה לזוז מעמדתם, אך לרשות השידור במצבה העדין, עם מו"מ מתמשך עם האוצר על עתידה וניסיון אמיתי וכן לייצר אלטרנטיבה איכותית לערוצים המסחריים, לא היתה שום ברירה אלא לשנות את דעתה.

ואיך עושים את זה?

טעות נוספת במאבקים ציבוריים הוא הרצון של מנהיגי המאבק "להגיע לתקשורת". רובם המכריע מתמקדים בניסיון ליצור קשר עם העיתונאים ולא לייצר שינוי אמיתי במציאות, שהעיתונות תוכל לדווח עליו. העיתנאים, בתורם, מתעלמים מהמהומה שמתרחשת בעיקר בתיבת המייל שלהם ואיש לא שומע על המאבק הציבורי.

כאן, היה הדבר קצת שונה. מכתב פתוח, עצומה וקבוצה בפייסבוק הם אמצעים אמיתיים, שקיימים במציאות. לצעדים כאלה יש מקום בסיקור התקשורתי. ושהתקשורת מסקרת הציבור שם לב. ושהציבור שם לב, אפשר להתחיל להתקדם.

אמיר גילת נותן פיצוץ

לנו, חבורה קטנה ואיכפתית של צעירים, אין כוח אמיתי. כשהמציאות התיישבה לנו על הפרצוף יכולנו רק לייבב. המזל האמיתי הוא שברשות השידור של שנת 2010 מקשיבים. כי בסופו של אותו היום גילינו שאמיר גילת, היו"ר החדש של רשות השידור, הביא למציאות את הפיצוץ בפיקה. המציאות התקפלה ואנחנו יכולנו לנשום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *