והפעם, שיעור מיאיר לפיד

כדאי לשים לב לשינוי שיאיר לפיד ונפתלי בנט מנחילים לא רק לשיח הפוליטי אלא גם לשיח התקשורתי. רוצה לומר: בא לך לשמוע מה יאיר באמת חושב? תתחבר לפייסבוק.

למה הכוונה? יאיר לפיד, ונפתלי בנט, מוצאים את ההודעות לעיתונות שלהם קודם (או ליתר דיוק, במקביל) לפייסבוק. בכך, מי שמנוי על העמוד מקבל את האינפורמציה הטובה, המהירה והטרייה ביותר. יש כאן עקיפה של המנגנונים הישנים ויותר מזה, אפשרות לדבר עם התומכים מעל הראש של התקשורת.

lapid

 

מדוע זה חשוב?

דמויות פוליטיות, עסקיות וכיוב', נזקקות מידי פעם לחשיפה כזאת או אחרת. הפוליטיקאים רוצים את הבמה על מנת שיוכלו להסביר, לנמק ובעיקר לשכנע מדוע הצעדים שלהם נכונים ומדוע הם ראויים לתמיכת הציבור. עד עתה, על מנת לקבל את החשיפה הזו התנהלו יחסי סחר-מכר: אני, הבכיר, אתן לך ידיעה על מישהו אחר, ובתמורה, אתה תיתן לי חשיפה שאני אזדקק לה. כמובן, שהידיעה הראשונה לא יכולה להיות אייטם בסגנון של "החברה מימנה מחשבים לילדים נזקקים" אלא יותר בכיוון של "החברה מימנה מחשבים לילדים של המנכ"ל". אחרת, זה לא חדשות. ואם זה לא חדשות, אין סחורה. ואם אין סחורה, אין תמורה.

ופתאום, הכל מתהפך

בעבר, היו יועצי התקשורת שומרים את הידיעות לאתרי החדשות, ורק אז מעלים לאוויר באתר האישי. הבאז השולט היה שעורכי החדשות מגלגלים את הידיעה לפני שהם מעלים אותה לאוויר ואם האחרונה הופיעה במקום אחר, הידיעה מתה. ובכן, הזמנים השתנו. הדברים נכתבים בפייס והאתרים עושים פולו אפ (nrg, וואינט, מקו, נענע 10 ועוד).

שונה, אבל טוב יותר

אז עכשיו הדברים שונים. אבל השינוי הוא לאו דווקא לרעה. בסופו של עניין, אנחנו אנשי יחסי ציבור, ולא אנשי קשרי עיתונות. הרעיון הוא להביא את המסרים ישירות אל הציבור, וכעת, עדיין, הדרך הטובה ביותר היא דרך עיתונאים. אבל הדרך החדשה הזו מאפשר לנו למשוך קוראים אל תכנים עמוקים יותר, שקשה בדרך כלל להוציא אותם לתקשורת. נימוקים, הסברים, עידכונים, הדברים המעניינים, אבל לא אלה שנכנסים בדיוק לידיעה שתעלה עכשיו, אלה הדברים שיכולים לעלות כעת לפייס, וליצור את הבאז משם. ומה שטוב יותר הוא שכתוצר לוואי, העידכונים הללו יגיעו קודם כל אל התומכים, אלה שעשו לייק כבר קודם ורק אז לכל העולם.

אם ככה, לזרוק את רשימות הכתבים?

לא ממש. עדין, מרבית האנשים יקראו ב- Ynet שיאיר לפיד כתב דברים בפייסבוק, ולא יגלשו אליו לעמוד, או יגלו אותו בניוזפיד. להודעה שעולה בפייסבוק צריך להתייחס כמו אמירה בהרצאה: היו אנשים ששמעו, אבל עכשיו צריך לידע את הכתבים. הם לא תמיד שם, הם לא תמיד מחוברים, אבל בשביל זה אתם קיימים.

הגדולים חוטפים בפייסבוק: אנחנו מתנדבים לעזור!

זה לא היה שבוע פשוט בשביל כמה מאושיות הסושיאל הישראליות. הפוליטיקאים דיברו, הגולשים היכו בחזרה, חטיפים נזרקו לכל עבר ונוצר סלט, שבטוח לא סייע לאף אחד מהצדדים. אז מה עושים?

במדיה חברתית, הגולשים מאמינים שיש בין האישיות לבינם חוזה בלתי כתוב. מצד אחד, הפוליטיקאי או החברה המסחרית קוראים להם לעמוד שלהם, שם הם שמים את המסרים שלהם. בתמורה להגעה שלהם לעמוד, הגולשים רוצים להביע דעה, לשאול שאלות וגם לקבל תשובות, ויש להם אפס סבלנות להתעלמות או ניפנוף, לא משנה מה הסגנון שלהם. אז איך מתמודדים עם זה? איך נותנים תשובה אישית לכל אחד מאלפי הפונים, לשאלות קשות, לאמירות מקוממות, ולפעמים גם להטרדות של ממש, כל זאת במגבלות העובדה שאין יותר מידי אנשים שיושבים יום- יום שעה שעה על הפייסבוק?

  • לכתוב את החוזה הבלתי כתוב: בפייסבוק חשוב להצהיר מראש מה קורה בדף: מי עונה, על מה, את מה מוחקים ולמה מתייחסים. הסיפור בפייסבוק הוא שהתנהלות שרירותית נתפסת מייד ככוחניות, והגולשים מגיבים אליה מאוד בחריפות. עם זאת, אם מצהירים מראש על כללי משחק פשוטים וקובעים מראש שמוחקים קללות, אמירות פוגעניות וספאם, גם אם לאדם ספציפי יש טענות, שאר הגולשים לא יצטרפו אליו ולא יפציצו את הדף בתגובות זועמות.
  • אם יש לך מה להסתיר, אל תיכנס לסושיאל: הנקודה השנייה היא הבעייתית יותר. מה עושים עם השאלות הקשות שעומדות על העמוד? מה קורה אם מישהו לא מקלל, אבל מעמיד אותנו בפני עובדות כואבות? קודם כל, הפייסבוק מקדש שקיפות. אם יש לחברה או פוליטיקאי עמדות להסתיר, שלא יכנס לפייסבוק.
  • שקיפות זו לא קללה: מצד שני, פוליטיקאים נבחרים על סמך העמדות שלהם במגוון נושאים. אם כך, דווקא החשיפה הזו עשויה לחדד עמדות ולאפשר לפוליטיקאי לענות לשאלות הקשות שהוא נשאל ואפילו לגייס תמיכה. במערכת הבחירות האחרונה למשל, הבוס שלי, מיכאל איתן הגביל את התרומות אליו לפריימריס לסף של 500 ₪ לתרומה, ופנה לציבור בבקשה לתת כתף. מהר מאוד הוא קיבל שאלה מגולש: "אם אתה מבקש מאיתנו כסף, אולי תספר גם מה אתה עושה איתו?". במקום להתעלם או למחוק מיקי העלה מאותו הרגע את כלל ההוצאות באופן קפדני לאתר, וכל מי שתרם יכול היה לראות עבור מה משמש הכסף. בצורה הזו הוא לקח שאלה קשה ששאל אדם אחד והפך אותה לתשובה טובה לכולם. אגב, לא עבדתי אצלו אז. את זה למדתי ממנו.

בעצם, הסיפור כאן קצת יותר רחב. המדיה החברתית מקדשת שקיפות, אבל היא גם מחייבת פתיחות. שפוליטיקאי נכנס לפייסבוק או לטוויטר הוא חייב לא רק להשמיע, אלא גם להקשיב, לתת תשובות וגם לקבל עצות או הצעות. ומכיוון שהיום אי אפשר בלי המדיה החברתית, אולי דווקא הפייסבוק והטוויטר יקחו אותנו לעידן פוליטי טוב יותר, שיתופי יותר, ומנוכר פחות.