ארכיון תגיות: פייסבוק

לפייסבוק יש סרטן והוא אוכל לנו את הפרנסה

הכל התחיל מאיזה בחורצ'יק אחד בשם דרק מולר. לא. לא ממש. הכל התחיל מחמודי מוץ מוץ. חמודי, מוסלמי מטירה, שמאוד אוהב יהודים. הוא כל כך אוהב יהודים, שהוא החליט לעשות לייק על כל אחד ואחד מהפוסטים בדפי ההתחדשות היהודית שאני מנהל. כן, עמודי פייסבוק שמבקשים לקרב אותך למסורת ישראל, לאהבת העם והארץ, ולחבר בין דתיים וחילונים. בעולם מושלם הייתי מרים טלפון לחמודי, ומקשר אותו עם החברים בעיתים, או בכל אירגון גיור אחר. אבל הבעיה היא שככל שהמשכתי לעבוד ולקדם את העמודים הללו, גיליתי שלמר מוץ מוץ התווספו עשרות חברים מסוג "לב שבור", "פאדי עטאללה", ועוד רבים וטובים מבני המגזר. ומה שעוד מעניין, שכבר נכנסתי אל החברים הללו לעמוד, גיליתי שמתברר שהם אוהבים הכל. החברה האלה עשו לייק על אלפי עמודים שונים, מרשימת נץ ועד חד"ש, מגברים מפשקים באוטובוסים עד לאירגון להב"ה ולאלפי מותגים שונים ומשונים, בארץ ובחו"ל.

ואז הגיע דרק מולר.

הסרטון הזה, שצבר למעלה משתי מיליון צפיות, מסביר בשפה פשוטה את הסרטן של פייסבוק. מתברר, שאם אתה משווק רע לב, אתה יכול לקנות לייקים בפייסבוק. הם לא שווים כלום, והם רובם מזויפים, אבל זה עוזר למספרים. כעת, פייסבוק מנסה לצוד את אותם משתמשים שמאוגדים במה שמכונה "חוות לייקים" (Click farms). כעת, אם אותן חוות היו עושות לייק רק למי ששילם להם, פייסבוק היתה מזהה אותם וחוסמת אותם במקום. אז כדי לא להתגלות, הן מנדבות לייקים לכל דורש, ככה, מרצונן החופשי. ויתרה מכך, האלגוריתם של פייסבוק, בצר לו, מפנה דווקא אליהן תנועה, ואז יותר פרופילים מזוייפים שומעים עליך, ופחות משתמשים אמיתיים. אגב, חשוב להדגיש: אלה לא משתמשים ערבים. אלה לא משתמשים בכלל. אלה משתמשים מזוייפים. או בשפה שלנו: פייק.

אסון.

אז מה עושים?

הרעיון המרכזי בפתרון של הבעיה ההרסנית הזו היא להראות לפייסבוק מי הקהל שלכם, ולסנן החוצה את הקהלים הלא רלוונטיים. מהניסיון שלנו, מתברר שפייסבוק הולך לקהלי הפייק רק אחרי שניסה קהלים אחרים, איכותיים יותר. הסיפור עם הפייקים שהם עושים רק לייק, אין מהם תגובות, הם לא עושים שר. ולכן, גם האלגוריתם של הפייס מסתייג מהם, אבל בצר לו, הוא יקצור אצלם את המעורבות שהוא מבקש. אז הנה כמה טיפים כיצד מסננים את התועבה הזו ומחזירים את הסטטוס הממומן למקום הראוי לו:

  1. מיקוד אינטיליגנטי: כל קידום, חייב להתחיל עם מי שברור לכם שהוא קהל היעד שלכם. נכון. מי שעשה לייק על העמוד. תנו לו לרוץ 24 שעות על הקהל הזה בטרם תתחילו לפתוח קהלי יעד חדשים. הפעולה הזו תיתן לפייס את הכיוון הראשוני בו כדאי לו לחפש את מעורבות הגולשים. רק אחר כך רוצו אל ה- Freinds of fans ודומיהם.
  2. לסנן פייקים מהעמוד: חמודי וחבריו מזן ה"לב שבור דואב" הצהירו על אהבתם לעמוד? עיזבו את הסטטיסטיקות. הדבר הכי נכון הוא למחוק אותם מייד ולחסום אותם באמצעות כפתור ה- Ban permanently. אחרת, הרשימה המקורית שלכם תזדהם ואז, חבל על הזמן.
  3. הבונבון- רשימות דיוור: הטריק הכי יעיל בעסק הוא הקהלים הממוקדים של פייסבוק. קחו את רשימת הדיוור של העסק או האירגון אותו אתם מקדמים, וצרו ממנה קהל יעד בפייסבוק. ואז, התמקדו עליה בפרסום. ההצלחה מובטחת. אגב, על הדרך נסו את הריטרגטינג של פייסבוק. לנו אין עדיין מסקנות מבוססות על איך הוא עובד.
  4. יוצרים תוכן איכותי ורלוונטי: זה אולי הדבר הכי חשוב, והכי נכון. די לתמונות של קפה הפוך עם פרח, הרף לכם עם הסטטוסים מז'אנר ה"בוקר טוב" ו"שבת שלום". הם לא מעניינים אף אחד, זה מעצבן ואין אדם נורמלי שיעשה על זה לייק. היחידים שיתייחסו לתוכן הזה הם משתמשי פייק, שבתורם יהרסו לכם את העמוד. תכתבו משהו מעניין, מגניב, מושך. תעלו סטטוסים על אוכל בשעת הצהריים, תיצרו סרטונים מגניבים וממים מצחיקים. אם יש דבר אחד שיעשה אתכם כוכבים, זוהי היצירתיות שלכם.

 

והפעם, שיעור מיאיר לפיד

כדאי לשים לב לשינוי שיאיר לפיד ונפתלי בנט מנחילים לא רק לשיח הפוליטי אלא גם לשיח התקשורתי. רוצה לומר: בא לך לשמוע מה יאיר באמת חושב? תתחבר לפייסבוק.

למה הכוונה? יאיר לפיד, ונפתלי בנט, מוצאים את ההודעות לעיתונות שלהם קודם (או ליתר דיוק, במקביל) לפייסבוק. בכך, מי שמנוי על העמוד מקבל את האינפורמציה הטובה, המהירה והטרייה ביותר. יש כאן עקיפה של המנגנונים הישנים ויותר מזה, אפשרות לדבר עם התומכים מעל הראש של התקשורת.

lapid

 

מדוע זה חשוב?

דמויות פוליטיות, עסקיות וכיוב', נזקקות מידי פעם לחשיפה כזאת או אחרת. הפוליטיקאים רוצים את הבמה על מנת שיוכלו להסביר, לנמק ובעיקר לשכנע מדוע הצעדים שלהם נכונים ומדוע הם ראויים לתמיכת הציבור. עד עתה, על מנת לקבל את החשיפה הזו התנהלו יחסי סחר-מכר: אני, הבכיר, אתן לך ידיעה על מישהו אחר, ובתמורה, אתה תיתן לי חשיפה שאני אזדקק לה. כמובן, שהידיעה הראשונה לא יכולה להיות אייטם בסגנון של "החברה מימנה מחשבים לילדים נזקקים" אלא יותר בכיוון של "החברה מימנה מחשבים לילדים של המנכ"ל". אחרת, זה לא חדשות. ואם זה לא חדשות, אין סחורה. ואם אין סחורה, אין תמורה.

ופתאום, הכל מתהפך

בעבר, היו יועצי התקשורת שומרים את הידיעות לאתרי החדשות, ורק אז מעלים לאוויר באתר האישי. הבאז השולט היה שעורכי החדשות מגלגלים את הידיעה לפני שהם מעלים אותה לאוויר ואם האחרונה הופיעה במקום אחר, הידיעה מתה. ובכן, הזמנים השתנו. הדברים נכתבים בפייס והאתרים עושים פולו אפ (nrg, וואינט, מקו, נענע 10 ועוד).

שונה, אבל טוב יותר

אז עכשיו הדברים שונים. אבל השינוי הוא לאו דווקא לרעה. בסופו של עניין, אנחנו אנשי יחסי ציבור, ולא אנשי קשרי עיתונות. הרעיון הוא להביא את המסרים ישירות אל הציבור, וכעת, עדיין, הדרך הטובה ביותר היא דרך עיתונאים. אבל הדרך החדשה הזו מאפשר לנו למשוך קוראים אל תכנים עמוקים יותר, שקשה בדרך כלל להוציא אותם לתקשורת. נימוקים, הסברים, עידכונים, הדברים המעניינים, אבל לא אלה שנכנסים בדיוק לידיעה שתעלה עכשיו, אלה הדברים שיכולים לעלות כעת לפייס, וליצור את הבאז משם. ומה שטוב יותר הוא שכתוצר לוואי, העידכונים הללו יגיעו קודם כל אל התומכים, אלה שעשו לייק כבר קודם ורק אז לכל העולם.

אם ככה, לזרוק את רשימות הכתבים?

לא ממש. עדין, מרבית האנשים יקראו ב- Ynet שיאיר לפיד כתב דברים בפייסבוק, ולא יגלשו אליו לעמוד, או יגלו אותו בניוזפיד. להודעה שעולה בפייסבוק צריך להתייחס כמו אמירה בהרצאה: היו אנשים ששמעו, אבל עכשיו צריך לידע את הכתבים. הם לא תמיד שם, הם לא תמיד מחוברים, אבל בשביל זה אתם קיימים.

הגדולים חוטפים בפייסבוק: אנחנו מתנדבים לעזור!

זה לא היה שבוע פשוט בשביל כמה מאושיות הסושיאל הישראליות. הפוליטיקאים דיברו, הגולשים היכו בחזרה, חטיפים נזרקו לכל עבר ונוצר סלט, שבטוח לא סייע לאף אחד מהצדדים. אז מה עושים?

במדיה חברתית, הגולשים מאמינים שיש בין האישיות לבינם חוזה בלתי כתוב. מצד אחד, הפוליטיקאי או החברה המסחרית קוראים להם לעמוד שלהם, שם הם שמים את המסרים שלהם. בתמורה להגעה שלהם לעמוד, הגולשים רוצים להביע דעה, לשאול שאלות וגם לקבל תשובות, ויש להם אפס סבלנות להתעלמות או ניפנוף, לא משנה מה הסגנון שלהם. אז איך מתמודדים עם זה? איך נותנים תשובה אישית לכל אחד מאלפי הפונים, לשאלות קשות, לאמירות מקוממות, ולפעמים גם להטרדות של ממש, כל זאת במגבלות העובדה שאין יותר מידי אנשים שיושבים יום- יום שעה שעה על הפייסבוק?

  • לכתוב את החוזה הבלתי כתוב: בפייסבוק חשוב להצהיר מראש מה קורה בדף: מי עונה, על מה, את מה מוחקים ולמה מתייחסים. הסיפור בפייסבוק הוא שהתנהלות שרירותית נתפסת מייד ככוחניות, והגולשים מגיבים אליה מאוד בחריפות. עם זאת, אם מצהירים מראש על כללי משחק פשוטים וקובעים מראש שמוחקים קללות, אמירות פוגעניות וספאם, גם אם לאדם ספציפי יש טענות, שאר הגולשים לא יצטרפו אליו ולא יפציצו את הדף בתגובות זועמות.
  • אם יש לך מה להסתיר, אל תיכנס לסושיאל: הנקודה השנייה היא הבעייתית יותר. מה עושים עם השאלות הקשות שעומדות על העמוד? מה קורה אם מישהו לא מקלל, אבל מעמיד אותנו בפני עובדות כואבות? קודם כל, הפייסבוק מקדש שקיפות. אם יש לחברה או פוליטיקאי עמדות להסתיר, שלא יכנס לפייסבוק.
  • שקיפות זו לא קללה: מצד שני, פוליטיקאים נבחרים על סמך העמדות שלהם במגוון נושאים. אם כך, דווקא החשיפה הזו עשויה לחדד עמדות ולאפשר לפוליטיקאי לענות לשאלות הקשות שהוא נשאל ואפילו לגייס תמיכה. במערכת הבחירות האחרונה למשל, הבוס שלי, מיכאל איתן הגביל את התרומות אליו לפריימריס לסף של 500 ₪ לתרומה, ופנה לציבור בבקשה לתת כתף. מהר מאוד הוא קיבל שאלה מגולש: "אם אתה מבקש מאיתנו כסף, אולי תספר גם מה אתה עושה איתו?". במקום להתעלם או למחוק מיקי העלה מאותו הרגע את כלל ההוצאות באופן קפדני לאתר, וכל מי שתרם יכול היה לראות עבור מה משמש הכסף. בצורה הזו הוא לקח שאלה קשה ששאל אדם אחד והפך אותה לתשובה טובה לכולם. אגב, לא עבדתי אצלו אז. את זה למדתי ממנו.

בעצם, הסיפור כאן קצת יותר רחב. המדיה החברתית מקדשת שקיפות, אבל היא גם מחייבת פתיחות. שפוליטיקאי נכנס לפייסבוק או לטוויטר הוא חייב לא רק להשמיע, אלא גם להקשיב, לתת תשובות וגם לקבל עצות או הצעות. ומכיוון שהיום אי אפשר בלי המדיה החברתית, אולי דווקא הפייסבוק והטוויטר יקחו אותנו לעידן פוליטי טוב יותר, שיתופי יותר, ומנוכר פחות.

זאב ינאי מצליף: קמפיין המודעות לסרטן השד הוא אונס וירטואלי

זאב ינאי, יועץ תקשורת בכיר, סולד מקמפיין המודעות לסרטן השד ומכנה אותו "אונס וירטואלי". היכונו לביאת פוסט התגובה "אויש תנוחי".

עיתונאים, בלוגרים ומכורי פייק-בוק רבים שחקו את עטיהם ועיתותיהם על תמיכה והתנגדות לקמפיין להעלאת המודעות לסרטן השד בימים האחרונים. הספין-דוקטורס טענו לשבחו של הקמפיין האונלייני הוויראלי וגידפוהו עד עפר. השאלה הגדולה שמתנוססת היא: האם המטרה מקדשת את האמצעים?

דבר ראשון – כן, להעלות את המודעות לסרטן השד זה חשוב. אני גם חלק ממשפחת הסרטן. זכרון ילדות שלא יימחה הוא חבל הכביסה של סבתא ועליו מתנוססת כדגל אזהרה חזייה לשד יתום. אני מעודד את חברותיי לבדוק את עצמן לפחות פעם בשנה, ואת חבריי לשים לב לגושים חשודים כשהם מפשפשים בציציות זוגותיהם. אבל דרכים רבות מובילות לרומא, ואין חובה לקחת את הנתיב המסוכן. להמשיך לקרוא