דברים שלמדנו במחאה

בשבועות האחרונים יצא לי לטפל במחאת העצמאים. מההפגנה הגדולה של כיכר רבין, דרך ההפגנות המשמעותיות של צ’רלס קלור, והמחאה של בלפור, הנה כמה מסקנות מעניינות מתקשורת בנפח גבוה של התקופה האחרונה:

  1. דוברות של אירועים בקנה מידה משמעותי שונה מיחסי ציבור: זה אמנם אותו מקצוע, עם אותם כללים, אבל פעולות קטנות יחסית יכולות ליצור סיקור תקשורתי משמעותי. העיקרון הוא כזה- ביחסי ציבור חלק ניכר מהעבודה כולל לגרום לכתבים ולעורכים להתעניין במה שיש לך לומר. בעבודה בנפחים כאלה השגת כבר את העניין הבסיסי, עכשיו צריך להביא את מה שאתה רוצה אל תוך השידור עצמו
  2. ההפגנה עצמה לא מעניינת. מה שמעניין בעיקר הן התמונות והראיונות שיוצאים מהאירוע. לכן, החשיבות האמיתית באירוע היא להבין מיהם הכתבים שמסקרים, מיהם העורכים של התוכניות הרלוונטיות, ליצור איתם קשר קודם ולהציע מרואיינים רלוונטיים- למסר ולמחאה.
  3. לאירועים וגימיקים יש השפעה על סדר היום: שלט גדול יכול להסב את תשומת הלב לגופים שונים שנמצאים בשטח, ציטוט שיוצא בזמן, יחד עם תמונה, יכול לקחת את המוקד אליו. לכן, הפעילות שלנו, כדוברים באירועים כאלה, צריכה להיות כזו שמנגישה את המידע לכתבים. בפועל, אנחנו נמצאים קרוב יותר להתרחשויות ולמקורות המידע וזה דבר שמסייע לא מעט לכתבים
  4. תמונות וסרטונים: אפילו אם כל הערוצים מוציאים פריצות מאירוע, ולכל אתר אינטרנט ועיתון יש צלם במקום, עדיין שווה להוציא תמונות וסרטונים מהמקום. לכו תדעו- אולי מישהו נתקע בלי תמונה מספיק טובה, אולי חסר תיעוד. היכולת שלנו לספק את הרעב התקשורתי לתיעוד, יכולה לסייע מאוד. לכן- תצלמו, שחררו מזכויות ותפיצו.